אני מצרף כאן לשני קוראי הבטוחים מירושלים את הסיפור
האחרון שלי בשלב זה....
מאחר ואין לי שמץ של מושג אם המדור שלי מעניין בכלל
מישהו מרבבות הגולשים לאתר,
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולפרוש בשיא.
להתראות.
שין
ציריך.
אפשר לשבת.
25 שנה מאז אותו אירוע מסעיר עליו נדבר מייד, אני ניצב
על אותה מדרכה, שם במקום ההוא ברחוב ריינווג, זה שעולה מהבאנהוף, מול
מלון "קינדלי" הקוקטי, זה שמרתפו מתמלא לילה לילה בתיירים הבאים
לשמוע יודל יודל כהלכתו וידידי "שין הכל
יודע" מצביע רועד על חלון החנות, זו שלפני יובל שנים זרקה את תהילתו בלי שום
בעיה לקבינימאט...
רק שהפעם הוא אינו בודד. "שין הכל יודע" שוב
אינו צריך לצעוק כמו אז: "יוסטון איך הוב אה
פרובלמה !". אני לידו, חבר נאמן,
תומך ומבין שמלווה אותו כבר הרבה שנים בתהילתו ובהתרסקותו...
חלון הראווה מעוצב יפה אם כי איני מצליח להבין מדוע חצי
מהוילון נראה כאילו שנאכל ע"י מישהו שם בתאווה...
מבעד לפריטי הלבוש שבחלון, חליפות, ז'קטים ושאר ירקות,
אני מבחין בגבר צעיר שלפי חלוקת הפקודות שלו לזו שבקופה, יוצר בי את הרושם שהוא
כנראה הבעלים ושין הכל יודע לוחש לי מייד שאם הבחור הלז היה יודע מי כאן בחוץ,
עניין של דקות שמשטרת ציריך הייתה פה במלוא עוזה, הבהוביה וסירנותיה בכדי לשים סוף סוף
לאחר שנים את כבודו מאחורי הסורגים או אולי אפילו ישר על כסא תלת-פאסי, את שין הכל יודע, שבאבחה אחת קיצר את חיי הוריו מולידיו של הבחור, באותו ערב חורפי לפני 25 שנה בשעה שכל
הקוקיות הדביליות בחנות השעונים שמשמאל צרחו יחדיו את השעה שש אפס אפס, פי-אם, פי-אם, פי-אם....
"שין הכל יודע" רכש את שמו בכבוד. עד לפני
האירוע איש לא יכל ללמדו כלום. סיפרת
בגאווה שקנית משהו בזיל הזול, יבייש אותך לפני כולם: "השתגעת? למה לא אמרת לי? אצל בן דודי בחדרה זה חצי
מחיר". סגרת עסקה, סוף שבוע ברומא בחיני חינם והבחור צוחק: "תגיד לי אתה מופרע? אותו דיל
דרך חייל שלי עם קונקורד ומלון 7 כוכבים
ברבע מחיר וב- 12 תשלומים שחלקם לא צריך
להחזיר..."
קנית אוטו, מגרש, מקרר, קומקום, אשה,
ילדים, הלכת למסעדה, כלום. אצל שין הכל יודע היית סוגר כמובן יותר טוב, בזבזן ופראיר שכמותך.
"עם קניות", הוא מתרווח אחורה באנחה לפתע בבית
הקפה שליד החנות, "עם קניות גמרתי לנצח. פעם הייתי ענק בקניות. בייחוד
בחו"ל. זה נגמר. נקודה".
"תגיד נכון", הוא מתחנן פתאום כמו ילד קטן.
"זה חשוב לי".
הוא מדבר ואני מת כבר שיגיע לפואנטה ולהבין מה קרה שם
אז.
באותם ימים יפים של טרום הוא אומר ומערבב את הכפול שלו,
כשלא כולם נסעו החו"לה ואלה שזכו ממש הורמו מהעם
שזרם בהזדמנות חגיגית זו אל ביתם וטלפונם בערב הנסיעה עם בקשות רכש (רק אם יהיה לך
זמן כמובן ואל תטריח את עצמך במיוחד, כולרה..), באותם ימים לא יכולתי לחלום להתנתק
מנתב"גנו ללא רשימת מינימום של 34 פריטים מבוקשים,
רבע מהם קשים במיוחד מיועדים רק לשכמותי שגמר הרי מגמת
קניות בהקבצה 5 יחידות...
"יכולת למצוא אז בליסטתי",
הוא ממשיך, החל מפריטים פשוטים כמו נעלי
"אדידס" למגרשי דשא נוזלי, (38 ורבע כחולות
בורדו עם שרוך חאקי מנומר ואם לא מצאת בחמש חנויות עזוב את זה) וכלה בידית לדלת
שמאל אחורית של פז'ו 403 (ג'י-טי-אי-אם אמו, אבל רק של
המודל שייצרו עד 69 במנצ'וריה), עבור השכן של אחותי.
חברי מסתכל לצדדים לוודא שהבחור מהחנות לא כאן גם כן
לאיזה קפה, מתמתח וחוזר קדימה כדי לגמור לי את העוגיה האישית ששמו לי ליד הקצר
וממשיך. "הייתה לי אז נחת לחפש
ולרכוש פריט אחר פריט כמצוות הרשימה שהוכנה עבורי ע"י זוגתי, ילדי, חברי,
השכנים, הקרובים, חיילי צבא הגנה לישראל, סבלי נתב"ג, כבוד הנשיא ורעייתו,
בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן, קנה לנו".
ומי שלא ראה אז את שין הכל יודע בימים ההם מסמן וי, (וו
מחורקת או קמוצה, בהתאם לקושי), ליד כל פריט מחוסל ולא שמע אותו צועק
"יש" עם מחיקת הפריט האחרון, בטוח שלא ראה ילד מפגר או ממהר מימיו...
שמחה אמיתית של בן אנוש (?) שהברירה הטבעית לא שמה לב
אליו בזמנו, זה היודע כי הרשימה מאחוריו והמזוודה המלאה לרגליו.
שין זורק פרורים מהעוגיה שלי לשתי יונים הלומות שזוכרות
אותו כנראה מלפני 25 שנה, עדיין בגדולתו ואני שיודע כי צדיקים מלאכתם נעשית בידי
עצמם ממשיך להקשיב לו במתח.
הפרוליין מגיעה כשהקופה עליה, עושה חשבון בע"פ וסוגרת אתנו
את עסקת הקפה. כשהיא פורשת אומר לי שין הכל יודע שמי יודע אולי גם היא הייתה כאן אז בסביבה
כתינוקת בעגלה כשהאמבולנס פינה אותו ועוד שני קשישים לבית החולים הקרוב במצב של
הלם...
הרבה דברים הוא ממשיך מתגמדים אצל האדם ברגע שסימן את
הוי האחרון ברשימתו. כל שבוקש הושג ואפילו מחשבה שולית כמו זו המזכירה לך כי כרגע
גמרת בעצם לבזבז 5 ימים מתוך ה- 6 אליהם נסעת, הופכת למגוחכת וקטנונית בהשוואה
למעמד הר כרמל אליו הגעת, בכוחות עצמך וללא שום עזרה !
נכון אומר לי ידידי תוך שהוא מנפנף לאיזה ברווז מטומטם
ששט אלינו, ניל ארמסטרונג
פעם גם כן הגיע להישג מפואר ברמה דומה, אבל חביבי, הוא לא היה שם לבד ! באז אולדרין עזר לו
לרדת מהחללית ! וחוץ מזה, אתה משווה משפט בנאלי כמו: "זה צעד קטן לאדם ופסיעה
גדולה לאנושות", עם: "אני מביא את כל מה שהיה ברשימה ?"
קשה לי לעצור אותו. מתחיל להחשיך ואני טרם הבינותי מה
הביא את ידידי להעמיס ביום הולדתו ה- 60
את שנינו על אווירון לכאן ומה זה הסיפור עם החנות הזאת מול מלון קינדלי ולמה נראה שאכלו שם חצי וילון...
אבא, יאמר הילד לשין הכל יודע כשיחזור, רשמתי כדור-סל,
למה הבאת פינג-פונג ? אישי, תאמר
אהובתו, רשמתי לך סנדלים תנכיות 37, למה הבאת מגפיים היסטוריות 73 ?
ככה זה, ועכשיו יש לו גם דמעות בעיניים כשאנחנו פוסעים
לאכול לכיוון המובנפיק בפארדן-פלאצה. אתה קורע את
עצמך, רץ לאלף חנויות, תופש זקנות ומוציא מהן בעורמה את מספר התחתונים שלהן כדי
שלא תפספס את הקניה לחמתך על הגויים, והסוף שאתה עומד כמו טמבל ליד מזוודתך השופעת
וכולם מתמוגגים מצחוק איך אבא אף פעם לא יודע לקנות. זהו החליטו...
ואם זה לא מספיק אז גם הכלב שלו זכר שבזכרים שחיכה
כבר לרצועה שהזמין, מדדה לו בעצב לפינה
ומילל שעם רצועת סיסי ורודה כזאת הוא לא יוצא לגן לתפוש בנות כלבה...
"היום", הוא קובע, "נחלשתי מאד. אני מגיע למרכז קניות בכושר שיא, רוקי 4, רמבו 5 ופופאי
6 בעסקת חבילה, עם לחץ דם של כריש, דופק של פיל ואף אוזן גרון של אריה אבל ברגע
שדלתות הקניון נסגרות מאחורי באיוושתן החרישית, אני גמור.
ריח הבשמים, הבובות המולבשות, צלצולי הקופות הרושמות,
פרצופי הקופים הרושמים, ההמונים השועטים לתאי המדידה, הכל ביחד יוצר אצלי מיד הרגשה
של טרום התעלפות אם לא פוסט".
"אתה יודע", אומר לי חברי כעך לי, "היינו
במלחמות, חצינו מדבריות, צנחנו בגוואדאל כנ"ל
והכנענו טכנית דובי גריזלי בקוטב. כלום
ואפס. נאדה.
הרגליים מעופרת יצוקה כאילו סיימנו כרגע טריאתלון של
מרתון, טור דה פרנס וצליחת הלמאנש כאחת. הראיה מתערפלת, ניוון שרירים מוחלט, מהר
להסתלק, איפה האוטו קיבינימאט, אויר, מעקפים, הלו שח"ל תביאו אתכם על הגג גם
את נטלי, לא יכול קניות, לא מסוגל, הוציאו אותי מפה, אל תאבדו אותו, הוא עוד נושם,
מהר, נקודה, סוף."
תגיד לי שיני אני מחבק אותו בחום, מה הסיפור שלך? הרי סה"כ אם מסתכלים עליך מספיק מרחוק
מדובר בגבר אתלטי, מוצק ונאה, שהפרוטה בכיסו, שזמנו עמו, ובאמת שאין שום סיבה
שהכיף לא יהדהד בעצמותיו כשהוא במשימת רכש כל שהיא.
"יש משהו שאני לא יודע עליך ?" אני שואל.
"נזק מוחי ? היכו אותך פעם בבית על קניה כושלת?
ראית נחש בשירותים של כלבו שלום כשהיית ילד ?"
אבל אני הרי מכיר את חברי עוד מהסיר והוא בהחלט בריא
בנפשו, איתן ברוחו ודבק בתורתו, ולפתע אני מתחיל לתפוש שאולי כאן בציריך, בחנות
שמול הקינדלי, עם הבגדים התלויים בחלון והוילון האכול
משהו, אולי כאן הוא עבר טראומה נוראית לפני 25 שנה, טראומה הקשורה לקניות, כזו שכה
צלקה את נפשו הרכה ואשר ממנה טרם התאושש עד עצם היום
הזה ופתאום אני מבין שלקח אותי לכאן בהמלצת המטפל שלו שניסה כבר הכל חוץ מלהחזירו
למקום הפשע...
"עוד במטוס", הוא מודה ועוזב, "באותה
נסיעה גורלית ב- 75 כשכולי עליזות, אני מדקלם לעצמי את המנטרה הבלתי מתפשרת
שלי, אז באותם חיים של טרום פוסט טראומה:
"להיות עצוב יהיה מספיק זמן מתחת למצבה. היום כשאתה מתעורר, גש בזהירות למראה, וודא שזה
אתה ותן חיוך גדול. אתה עדיין כאן
!!"
השנה כאמור 1975 וגיבורנו נוחת בשדה של ציריך. אין לי מה להצהיר הוא מודיע חגיגית לשלטונות
המכס, למעט רשימת רכש של 35 פריטים פלוס 4 מזוודות ריקות.
כידוע, אין כמו יציאה משדה קלוטן
להבראת הגוף והנפש כאחת. לחץ הדם יורד
לערכי אנציקלופדית הבריאות (חולק למנויי "אומר" בשנות החמישים), הדופק
עובר לחד ספרתי, צבע הפנים נהיה סביר וכמעט כל גופך ונשמתך אומרים פאק-אוף למה
בארץ אבותינו זה הפוך..
"האמת" הוא ממשיך, "שבאתי בענייני עסקים,
אך כידוע עניי עירך קודמים וכבר בדרך מהשדה אני מקבל מידע סודי מנהג המונית, מזנק
החוצה ומתחיל למחוק מספר סעיפים למתחילים כמו שוקולד טובלר
ומשחת שיניים קולגייט.
תוך יומיים מכוסח מטרד שבעת הריבוקים
ינעל ראבאק שהופיעו כ- 7 סעיפי משנה קטנים בתת פרק נעלי
ספורט והנה אני מתפנה לנושאים כבדים יותר כמו טרנינגים, מצברים, ברזים, זיתים
כתומים, כלי מיטה במכירה וטיירים.
השבוע חולף הולך לו ועמו נרשמים פלוסים עסיסיים ליד
פריטים כמו השלמות רוזנטל, פיג'מות לסבתאות שעולות מן
הרחצה, טיסני מנוע, קקאו סושארד וברגים לגשר הירקון.
אגב, על פריט אחד אני מדלג כל הזמן ומשאיר אותו לסוף,
כשגם אותו אני מחפש יומם ולילה, אך לשווא.
תירגע בחור אני לוחש בקול מבוהל, נכון שזה הדבר היחידי
שאשתך בקשה בשבילה מכל הרשימה, אבל יהיה בסדר.
יש עוד יומיים. אתה תמצא.
אז נכון שחוץ מתחת למיטה של ראש העיר כבר חיפשת בכל
ציריך ונכון שגם בברן ובזל היית רק בשביל זה, נכון שהגחת גם מעבר לקווי האויב
והגעת לגרמניה, אוסטריה ולך תשתין, אז מה?
מה כל כך מסובך טמבל למצוא ז'קט צמר חום, מדיום בצורת פעמון שהיא בקשה?
וגם ציירה לך אותו יה קוסוקר. מה הספור שלך חנטריש?
נשארת לך עם הילדים המשתעלים ומנהלת את עסקי הנפט שלך בהעדרך ואתה לא מסוגל
לפצות אותה אפילו באיזה מעיל טיפשי? מה ביקשה כבר?
לך מצאת, לילדים מצאת, לשכנות הצאצקס
מצאת, לאחיות הצולעות שלך מצאת, לכל בית ישראל תביא משהו, תבוא הביתה, תהפוך את
המזוודה המזורגגת, לכולם יהיה מה שביקשו או לפחות מה שלא בקשו ואילו תמתך תעמוד מנגד בחגווי הסלע ותבליע בכי חרישי קורע לב? בשביל זה הלך בן גוריון
עם תוכנית החלוקה ? טרומפלדור היה אומר מה שאמר ?
"האמת שהייתי קרוב לסימון וי גם על פריט זה",
והוא מתכופף להרים אבן קטנה כדי לשגע איזה ברווז שט זקן, "אבל כל פעם הפריע
משהו אחר לשלמות הבלתי נסבלת של ההגדרה.
בחנות אחת הכל התאים חוץ מהמידה, בשניה הכל הסתדר חוץ
מהצבע, בשלישית הפעמון לא נראה לי, ברביעית התאימו הצבע, המידה והמחיר אבל זה היה
גופיה, בחמישית בטהובן לא היה ובשישית זרקו אותי מכל
המדרגות אפילו שהחנות הייתה במרתף.
וככה עברתי את כל חנויות ציריך ובנותיה כשהגונג של "שימו לב, זוהי הקריאה האחרונה לנוסעים
לפלסטינה" כבר מתחיל להדהד בראשי, שלא לדבר על הקול במטוס: "נוסעים
יקרים, זה עתה נחתנו בנמל התעופה ע"ש דוד ומי שלא סיים את הקניות יש לו
בעיה".
"אלא מה, יש אלוהים !" ממשיך חברי, ובגדול.
איך לא ראיתי את החנות הזאת ? הייתי כה
עסוק בחיפושים דיכאוניים, שלא הבחנתי שממש מול מלוני הקט, "קינדלי" שלי, תולה לו לתפארת בחלון הראווה, ז'קט בול כמו
שאני מחפש!!
כנראה שעיני כהו מזוקן כשהייתי מדדה בערב למלון בידיים
ריקות ופשוט לא ראיתי שהאושר מונח כאן לפני בחנות הקטנה שממול.
הצבע, הגזרה הפעמונית, המידה והמחיר ? המחיר אטרקטיבי
להדהים. ממש עשירית ממה שתכננתי.
"נו, כמה ?" אסנוט ביונה, "בחיים לא
תאמיני."
"שמע" עוצר
שין, בא נחזור למלון ונמשיך מחר.
"אמא שלך מחר", אני צועק, "אתה תגמור
עכשיו או שככה יהיה לי טוב אני נכנס לחנות ומביא את הגבר שהפחיד אותך כדי שהוא
יגמור. תמשיך !".
"חמש חמישים וחמש", הוא מתקרב, "חמישה
לסוגרים בשוויץ. המוכרת הגמדה כבר בדרכה לדלת עם צרור המפתחות, הזקן סופר את הקופה
ואני יודע שברגע שיגמור לספור את הפרנקים אני אבוד ביוניברס.
הקב"ה אישית לא יכריח אותו לקבל עוד כסף היום. מכיוון השדה אני שומע את המטוס שלי מתחיל
להניע, מנוע אחרי מנוע ואז אני שם את כפי בנפשי, מזנק עם רגל קדימה והנה אני
בחנות. יש !
הזוג ממלמל משהו ובטח רואה בעיניו עוד נודניק אחד שיבלבל
להם עכשיו את המוח ולא ייתן להם ללכת ולאכול את הפונדו. אלא מה, הם שוכחים שמדובר כאן בקונה בכיר אשר
פוסח על ההקדמות, רץ לויטרינה ומסמן בלשון
זקופה שאינה משתמעת לשתי פנים: את זה בבקשה.
המוכרת, אשה מוצקה אך שברירית
קמעה רצה לאתר, מסתכלת עלי ומנדנדת את ראשה בסימן הבינלאומי ששימש עוד את נוח
כשהפיל רצה להיכנס לתיבה עם שתי פילות, לא !
ושין מביט בה וחוזר ומודיע לה שאת הז'קט הזה הוא קונה
עכשיו כשלמתן תוקף חוקי לעסקה הוא שופך על השולחן את הסכום המצחיק שרשום על הפתק
שבדש.
לא, אי אפשר, הגמדה אומרת בשוויצרית. נישט.
נישט קישט אני בוכה על כתפה ומבחין בזוית עיני שבעלה
האנטישמי מתחיל לטעון רובה צייד קצוץ קנה מתחת לדלפק.
אני רוצה לקנות, ביטשיין
מיינה דאמן אונד הרן !
"הזוג מביט בי כלא מאמין", מתרגש חברי,
"ומחליף משפטים בסלאבית שורשית כאשר מידי פעם אני מזהה בתוך הבליל מלים
מוכרות שלא הצליחו להסתיר ממני כמו אדיוט, פסיכי, דביל ואינוליד.
ואז כמוצא אחרון מנסה הגבר השבור שריח הפונדו באפו לעזור
לי ושואל: תגיד אתה קרוב של פראו גרויבנבאום?
נשלחת מטעמה?
"לא", עניתי לו בהחלטיות, "ואם אני לא
מכיר את הגויאבה הזאת אסור לי לקנות כאן
ז'קט ? ואני צוחק בצחוק משוחרר של יהודים מנצחים", בוכה עכשיו על כתפי שין
הכל יודע, ממש מיילל.
"אז יש בעיה", אומר לו המוכר, "אם לא שמת
לב עד עכשיו זאת חנות לניקוי יבש וזה הז'קט שלה...."
אני מחזיק את עצמי ושין הכל יודע לשעבר מסיים:
"לפתע נהייה שקט תהומי בכל רחבי ציריך ובנותיה ובאוזני החלה להתגלגל האמרה
הידועה שסופה של כל תהילה להימוג וזו הופכת אט אט לצעקה
ואני יוצא מדדה מהחנות ברוורס וכשאני נופל על המדרכה עוד מספיק לראות את הזוג רץ
לוילון ואוכל אותו רק כדי שצחוקם המתגלגל לא יעליב אותי. אין מה לדבר, הם בני תרבות השוויצרים האלה.