היום ב-
29 לנובמבר 1990, בדיוק לפני 18 שנה קיבלה
מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה מס' 678 , זו שכזכור הציבה אולטימטום לעיראק להסיג את כוחותיה מכווית עד ל־15 בינואר 91, ואישרה "שימוש בכל האמצעים
הדרושים על מנת לאכוף וליישם זאת".
ואכן, עוד
מעט קט, ב- 17 לינואר, נחגוג כאן 18 שנה
לתחילת המופע הדבילי הגדול בו השתתפה מדינתנו המניולנת
על אזרחיה אפופי המסקין (מסכין ?) טייפ והאטרופין שלא
לדבר על אזרחיותיה שהיו לבושות אז טרנינג 24 שעות ביממה וחיכו ל"נחש
צפע"....
"סופה
במדבר" היא מלחמה שהתנהלה בינואר 91 בין קואליציה של 34 מדינות ובראשן
ארה"ב, לבין עיראק, בתגובה לפלישה העיראקית לכווית ב- 2 לאוגוסט 1990 ולא
צריך לזכור תאריכים, הבחינה תהייה עם חומר פתוח...
מועצת הביטחון של האו"ם מיהרה להתכנס, וב-
3 לאוגוסט החליטה לגנות את הפלישה ולדרוש
מעיראק להסיג את כוחותיה. ב־6 באוגוסט הטילה המועצה עיצומים על עיראק, וב-כ"ט
בנובמבר כאמור קיבלה את החלטה 678 הנ"ל.
ב־12 בינואר אישר הקונגרס האמריקני לנשיא לצאת למלחמה, כנדרש בחוקת ארצות הברית ומיד לאחר פקיעת האולטימטום ב־17 בינואר 1991, בשעה 02:30 לפנות
בוקר שעון בגדד התחילה החגיגה.
יממה לאחר
פתיחת המלחמה הותקפה ישראל
על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד ששוגרו ממערב עיראק לכיוון מטרות בישראל וכשהמסך נפתח רואים את משפחתי יושבת בביתנו זקופה וצודקת בחדר בקומה
שניה, חדר שעל חלונותיו מתוחות יריעות ניילון טיפשיות, מחוזקות למשקופים במסכין
טייפ אדיוטי, מתחת לדלת סמרטוט רצפה שנטבל באקונומיקה, על כולנו מסכות אב"כ
מגוחכות, לידנו מזרקים, אבקות נגד וקופסאות אפונה ותירס ובעל הבית מכבה עכשיו את
האור בחדר הכולל גם ילדים רכים ומספר כלות כדי שיוכל להשתין בשקט בפרטיות בפינה
ובלי רעש לתוך דלי שהוכן מבעוד מועד לנושא קליל זה והכל באחריות לפי ההנחיות של
נחמן שי....
בעל הבית,
שאמנם היה סגנו של בר כוכבא בזמנו אך כבר לא נקרא
למילואים במצב הטפשי הזה, תופש אחריות על משפחתו העשויה
להתחרדל כל רגע
לפי הבטחות סאדאם ובין השאר מודיע לכלבו הנאמן רוקי כי
החל מרגע זה הוא נשאר בחוץ ומשמש ככלב לאקמוס לכל דבר שכל זמן שיכשכש בזנבו וינהם
קלות הרי זה סימן מובהק שהאויר באזור נקי מדיז'ונים כל שהם.
הלילה
הראשון עובר בשלום, סקאדים על ימין ועל שמאל אבל האויב
מאזין ואסור לדווח לרעהו היכן נפל.
אבל מה זאת
אומרת לא להראות לידידיך כי אתה עדיין מקושר לרמות המידע הגבוהות
ביותר ? הזדמנות חייך להצפין
בזריזות את המידע ולהעבירו במהירות לקהל מעריציך היודע מעכשיו שאתה לגמרי בעניינים
ולא צריך לחכות שמישהו יואיל בטובו לספר לך ולעם רשמית רק אחרי כמה שעות איפה נפל.
"אני
יודע איפה נפל כרגע", מתקשר אלי ידידי טר"ש בכיר דני, דקה אחרי הבום.
אני עצמי
צמוד לאלחוטי הביתי, (אין עוד סלולארי), שבקושי מתפקד במקלט הביתי המזוין (הקירות)
אליו ברחנו מייד כשהשכל חזר למקומו והניילון הפסיכי לגלילו.
"לא
אגיד את הכתובת המפורשת כי האויב מאזין" כך דני, "אז שמע, זה נפל על
פיג'מות פסים, הרחוב זה לא האימא וגם לא בית שמאי וזה קרוב לצומת עם הלא
רצה."
אלוהים
אדירים אמרתי לעצמי הרי זה קלי קלות.
הבנאדם מטורף. האויב יפענח את זה בצ'יק. הם מחזיקים שם חברה משופמים שפותרים תשבצי הגיון בחמש
דקות בשירותים וסודוקו קשה בתור לקופה בסופר.
פיג'מות
פסים זה עיראקים ואיפה הם אם לא ברמת גן.
הרחוב זה
לא האימא אז אבא.
ולא בית
שמאי אז בית הילל אז רחוב אבא הילל וזה קרוב לצומת עם הלא רצה אז עם ההלכה. רח' ההלכה !
בינגו. רמת-גן, אבא הילל פינת
ההלכה !
ואני
בקריזה משהו על דני כי ברור לי שהמפענחים העירקים מעבירים ברגעים אלה לסאדם חוסיין את המידע ששפך לי זה
עתה בחוסר אחריות בטלפון לגבי נקודת הפגיעה, והצורר משחרר מתחת לשפם את ההוראה
המיידית למשגרי הטילים להזיז טיפה ימינה כדי לפגוע עכשיו בפי גלילות ובהזדמנות זו
גם בביתי אשר ברמת השרון...
ואז כשסוף
סוף ברוך השם אני כבר במוד ההשלמה, מנסה להיות רגוע ולא
לחשוב יותר מידי על פטריות ועל ערים יפניות שמתחילות בהירושי
או נאגאסא ולמעשה מחכה רק ל"נחש הצפע" הסופי
כזה כאילו, מגיעה אלי אשתי בריצה עם טלפון ביד ומוסרת לי את ההודעה המקסימה שקבלה
מחברתה:
"רותי
אומרת שכרגע הודיעו באמהרית באיזה תחנת רדיו שגז החרדל כשהוא נוגע ברהיטים הוא
הופך לנוזל דיז'וני צהבהב ומשאיר כתמים שלא יורדים לנצח
וכדאי שנעטוף טוב טוב את הפסנתר כנף שבסלון...."
עכשיו, אני
כזכור קצר מאד בניילונים (כבר פורם שקיות של זבל ביומיים האחרונים) שלא לדבר שמסקין טייפ כבר אין לי ואני מדביק עם דבק קמח, כל מה שאני
צריך כדי שהלחץ דם שלי יעבור את המאתיים
לא סופי נא להתקשר, זה את העז בהריון הזאת ואני גם יודע בודאות שבגלל הרותי המפחידה הזאת חיי אינם חיים עד שלא אפתור את בעיית
הפסנתר עם הכתמים האלה....
כלומר בעלה
יושב עכשיו עם מכנסי התעמלות וגופיה אחרי מקלחת עם הרגליים למעלה אוכל ענבים וקורא בנחת ה"עולם
הזה" ואילו אני מתרוצץ כמו עכבר מבוהל ועוטף פסנתרים בשארית ניילוני ומסקינטפי...
לא ייתכן
! אם יש אל נקם יופיע מייד אני אומר
לעצמי. אם אשתו מתירה כל רסן ומשסה בי את
אשתי תכף נטפל גם בה ונראה את בעלה ממשיך לאכול ענבים.
חיוג קליל
ורותי עונה.
"אז
מה קורה עם הפסנתר "היא סונטת בי, "עטפת אותו כבר?"
"עזבי",
אני עונה לה, "לא בשביל זה התקשרתי, תגידי שמעת לפני כמה דקות את אלוף פיקוד
החורף ? אני מתבלבל בגלל הלחץ, "יש לכם אח עם ארובה בסלון נכון ? הוא ביקש מכל מי שיש לו אח או אחות (גיחי גיחי) בסלון שידאג מייד לכסות
את פתח הארובה שבחוץ כי גאז חרדל מטבעו מחפש את המטבח ודבר ראשון בודק את האפשרות
להגיע לשם מהסלון דרך הארובה של האח....", אני צוחק צחוק משוחרר.
לקח בדיוק 5
דקות ואני מקבל טלפון מהענבים.
"יה
חתיכת שמוק שכמוך, בנזונה. ישבתי בכיף עם גופיה בגינה,
אכלתי ענבים וקראתי ה"עולם הזה"
ובגללך אני עכשיו על הגג כולי מפויח ולא מצליח לאטום את הארובה של האח המזורגג
שלנו עם ניילון וגם התחלקתי על הרעפים ושברתי את המרזב..."
אתה התחלת,
אני עונה לו, תוך שאני גומר ליתר בטחון להלביש על הפסנתר המנוילן שלנו גם שקית
אשפה לארג' של עירית תל-אביב בצבע חרדל...