6.2.09 מאת: שין האבא של המחולות >
הסקופ של מצעד המחולות בחיפה:
1.איפה שין ? > http://www.pbase.com/geyzi/image/100866066
2. המחולות > http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/3257689060/in/set-72157601935596377
השנה היא 1956, היום יום
העצמאות ובחיפה מתקיים מצעד המחולות המסורתי.
אני בן 12 ומשתתף כרגע במצעד
כנציג בכיר מטעם עיר הולדתי קרית-חיים ונא לא להפריע
בבקשה.
מזג האוויר נאה ומדרכות רחוב
הרצל עמוסות לעייפה במיליוני בני-אדם אשר תפסו מקום מבעוד יום כדי לחזות בשלל
הרקדנים המחוננים על ביצועיהם המדהימים.
להקת "בית-יציב"
אליה הושאלתי כפי שיסתבר מאוחר יותר כנראה מה"בולשוי-באלט", היא להקה ותיקה ששמה נוסע לפניה
בלית ברירה בכסא גלגלים.
את הבנות הלבישה ההנהלה
בשמלות ריקוד שהתאימו לרוח הזמן ההוא ואילו אנו הבנים החסונים צוידנו בחולצות
רוסיות ובמכנסיים רחבים המוחזקים בחגורה בעלת אבנט בלגי מיוחד.
האמת שאין צורך לומר זאת, אך
בכל זאת רציתי שתדעו כי התרגשות אדירה אפפה אותי באותו יום, ואם לא עצמתי עין
בלילה הקודם, הרי זה רק משום שלא נרדמתי.
לא בכל יום ניתנת הזדמנות
שכזו לנער שכמוני.
לא בכל יום אמורים כל אנשי
חיפה והצפון לעמוד שעות על גבי שעות, בלי אוכל, בלי מים ובלי מע"מ שעוד לא
היה אז, רק כדי לחזות בי, בפלא המרקד.
"סבא, סבא, ספר לנו עוד
פעם אחת ודי איך זה היה אז ב- 56- עם
הרקדן ההוא", יפצירו הנכדים, והסבא יהנהן בראשו ויגיד משהוא כמו : "איזה
הופעה, איזה הופעה נתתי ילדים. במכנסיים עשיתי כמעט מרב כיף !".
את המצעד שהחל בקרית-אליעזר,
הובילה להקת דגלנים כשמיד אחריה משתרכות מאות להקות ריקוד מסוגים שונים.
להקות בתי-ספר, להקות
מועדונים, להקות של עולים חדשים, להקות מבוגרים, להקות ציפורים ולהכות על הברזל
כשהוא עדיין חם.
לא נפקד גם מקומם של המגזר
הערבי, המגזר הצ'רקסי, המגזר הדרוזי, המגזר הגרוזיני ואבות החיזבולה.
למעשה עברה הדרך מנקודת
הזינוק ועד לצומת "חפציבה" שברח' הרצל, ללא שום אירועים מיוחדים.
נתנו לקהל תמורה מלאה
לצפיותיו. שוב ושוב חזרנו על ריקודי המעגל הבסיסיים כמו, "והיה כעץ
שתול" או "שאבתם מים בששון", כאשר מדי פעם אנו נותנים כהדרן את
"שימי ידך בידי, אני שלך ונראה כמו דלי".
בצומת "חפציבה"
התחיל הבידור האמיתי שעליו אני מוכרח לספר כאן.
שנים רבות אחרי 1956 עוד נסער
הישוב היהודי לגבי מה שקרה באותו יום אומלל ברח' הרצל בחיפה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שיש לי אפשרות להציג
את האירוע גם מנקודת הראות שלי, העד הראשי.
גם היום כשאני מסתכל ממרפסת
בית-האבות, 50 שנה אחורה, אני משוכנע שאומה שיש לה בנים כאלה, עושה בשכל.
העם היהודי אינו משופע
לאחרונה בתופעות הרואיות רבות ומה שקרה אז ברח' הרצל יכנס כנראה להיסטוריה שלנו
באותו עמוד עם נפילת מצדה ושחרור ירושלים.
עם הגיענו לרחבת הצומת הנדונה
נעצרה השיירה, כמנהגה לעשות כן מדי כמה מאות מטרים, וזאת במטרה לשובב את נפש
הצופים גם בקצת ריקודי עמידה.
אפשר אמנם לבצע מצעד מחולות
אמיתי, שבו מבצעים רק ריקודי הליכה, אבל אז תוך חצי שעה נגמר הספור ולא יכולת
להראות לקהל גם את כישוריך בשטח הריקוד הסטטי.
עוצרים. מסתדרים במעגל ומחכים
לאיתות ממנהיגנו בדבר הריקוד הנבחר.
הקהל מזהה אותנו מיד ויש
הרגשה של חמימות וביתיות.
בואו ניתן כאן את הנשמה, עוברת
ההוראה מפה לאוזן, והנה אנו רקדני "בית יציב" פורצים ב-"יסומסום מדבר וציה" אדיר
כשלאחריו אנו מגיחים ב"קול דודי הנה זה בא" וב"אל גינת אגוז
פקאן" מרטיטה.
אני יודע שאני עומד לעשות
עוול לרבבות מעריצי בארץ, אך אני חש כי חובה עלי היום, כאשר פרות יותר קדושות ממני
נהפכות להמבורגרים תוך רגע, לבקש סליחה ולגלות כי למעשה מעולם לא ידעתי לרקוד.
אני סולד מריקודי-עם עד היום
וגם אז בגיל 14 לא היה לי שמץ של מושג איך רוקדים.
הטעו אותי, רימו אותי,
סובבוני בכחש.
בערב יום העצמאות יצרו אתי
קשר שתי בנות מפותחות ובקשו את עזרתי להחליף רקדן בכיר אחר שחלה.
היום בדיעבד אני יודע שהייתי
גם חלש אופי וגם מניאק בכרטיס אחד.
א.
הבנות היו גבוהות ובאמת מפותחות ואני פחדתי להגיד לא.
ב.
ב. הם אמרו שזה רק מצעד ולא
רוקדים ובסה"כ השם "מצעד- המחולות" זה בגלל שדוחפים יחד תוך שירה
בציבור כמה מכולות מהנמל לאחוזה.
ג.
ג. רק מהמחשבה ללכת יד ביד
הקיצור, אנחנו בריקודי חנייה,
אני מפזז כראות עיני לפי החשק, מקבל נזיפות מהמנהל, מקבל לחישות מחברי הלהקה איך
לרקוד ובסה"כ הברדק מושלם.
גם הקהל כבר גילה אותי ולמעשה
העיניים נעוצות מעתה רק בי כדי לראות את הפרושים האחרונים לתורת הריקוד.
כולם פונים ימינה, אני שמאלה,
כולם עושים צעד תימני כפול, אני מבצע צעד גרוזיני משושה. כולם מוחאים כף אני עושה
שפגעת.
חגיגה אמיתית לקהל אשר באמת
לא ציפה לאחה"צ משוחרר שכזה.
השמועה על הימצאותו של נורייב בין המחוללים עושה את שלה וההמונים מתחילים לנהור
לכיוון צומת "חפציבה" שליד בית-הקרנות.
אנשים שישבו רדומים עד כה
מתעוררים, אחרים רצים לטלפון הקרוב (עוד אין סלולארי) ומזעיקים את ידידיהם וקרוביהם
לבא מהר ולראות. שתי טיסות של אל-על נדחות כדי לאפשר למאות תיירים להספיק ולראות
את כוכב השביט בפעולה.
וכאן, בקטע הזה כשהקהל שוכב
על המדרכות וגועה, עשיתי את אותה הטעות שהעלת אותי על
המפה ושמה עלי צלחת.
בקהל אני מזהה לפתע חבר ילדות
מהקריה ולאחר מספר נסיונות נפל לדבר אתו, אני מנצל לפתע
יציאה החוצה מהמרכז תוך כדי "ושאבתם", מסובב את בת זוגתי בקלילות ותוך
כדי שאגת הו-הא שולח אותה חזרה למרכז המעגל ונשאר לרגע עם החבר.
משוחחים
קלות, מברכים איש את רעהו בברכת חג שמח, עושים שעורים למחר, מפצחים גרעינים, ובקיצור,
קצת הרפיה לאחר מסע ריקודים מפרך.
הקהל מסביב לידידי מתרגש מאד
ולמעשה די המום מהאפשרות לראות אותי כל כך קרוב, ברור ובפוקוס.
אני חותם קלות לכמה ילדים,
מתחבק עם זקנה אחת שהגיעה מצפת, מצטלם עם תינוק רטוב על הידיים, ואז......
ואז חושכות עיני.
אני מסתכל אחורה, ואני לבד.
להקתי פרחה לה ואיננה.
להקה חדשה טרם הגיעה. הכביש
ריק.
שתי חומות של קהל משני צדי
הכביש ואני עומד שם כמו אידיוט עם חולצה מגוכחת,
מכנסיים של פיל, חגורת גומי ואבנט דבילי.
מה עושים ?
אפשרות ראשונה: לזנק מעל
החבל, להוריד את התחפושת ולהיטמע בקהל.
אין צ'אנס. החומות צפופות
מדי. אנשים עומדים על ארגזים ומחזיקים את הספתות
הרטובות שלהם על הכתפיים.
אפשרות שניה: לתת להם קטע שלא ישכחו כל חייהם תוך כדי שאני
רץ עד קולנוע "אורה" בעקבות להקתי האבודה.
הקהל משועמם בשלב הזה משום
שנשאר בלי להקות ברבע שעה האחרונה והוא תובע את שלו.
אני כזכור בצד האחד של הכביש,
אך הצד השני לא רואה טוב וכמובן שדורש במחיאות כפיים את שובי למרכז.
אני אכן מרקד מייד קלות בצעד
טנגו ברזילאי למרכז תוך כדי שאני מחזק קמעה את האבנט המזורגג הזה, שלולא הוא כבר מזמן
היו המכנסיים, שגדולות עלי בחמישה מספרים, על הרצפה.
ואז נשמע קול נפץ חרישי
והחגורה נקרעת.
כמובן שהדבר הראשון שעלה
במוחי זה להדליק את עצמי כמצוות הנזירים הבודהיסטים ולתפוס כותרת
ב"מבט", אך מיד נזכרתי גם שאין עוד טלויזיה
וגם בפסוק הפשוט שלמד אותי קוסם זקן אחד בחלומי :
"לעולם, לעולם, יקבל
הרוב את מה שמגיע לו".
ביד אחת אני מנופף לקהל הרב
וביד השניה אני מחזיק את המכנסיים שלא יפלו.
אני מתחיל ללכת מזרחה לכיוון
נקודת הסיום והקהל מתעורר.
אנשים מוחאים כף, אמהות
מעירות את ילדיהן לראות להקה של איש אחד והכרוז שמשום מה אני לא מופיע לו ברשימות,
מספר לקהל שאני נציג השבטים הבדואים בנגב.
בשלב הזה אני אומר את מה
שיגידו הגששים עשר שנים מאוחר יותר "שימשים עליך פלישתון" ומחליט לרוץ את הק"מ שנשאר.
הקהל יוצא מגדרו. גם מצעד
מחולות וגם ריצת מרתון של ליצנים בגרוד אחד.
ואז, כשאני
אני שוכח ומנפנף לקהל בשתי
ידי בו זמנית והמכנסיים נופלות.
הקהל פשוטו כמשמעו נופל מת.
מגן דוד אדום נכנס לפעולה.
אנשים מתים מצחוק. נשים עקרות
יולדות. נפט פורץ בחלץ.
המשטרה מבטלת את המצעד
ומכריזה עוצר. הסיוע האמריקאי נפסק.
עד היום אני לא סולח לעצמי
ששכחתי ללבוש תחתונים באותו בוקר.
כאן זה
התחיל > http://www.youtube.com/watch?v=WYKKjQuBqrk