כולירות זה לא מילה

 

אני לא מחכה כמו כולם לרגע האחרון ומרים את הטלפון לפני שהוא מתחיל לצלצל כדי לשמוע את ידידי שי משדר מצוקה נוראית:  גנבו לו בלילה את האופניים של הבן מהחצר.

אופניים 12 מהלכים, מעצורי דיסק, רוורס מובנה, 4 כריות אויר, תוצרת פיז'ו, יד ראשונה, כולה חודשיים על הכביש,

 (לא כולל מדרכות) ואין.   טיוב לס.

נכנסו דרך האין גדר מאחורה ולקחו.  הכלב ישן כנראה כי היה לו יום קשה אתמול וכל ההשקעה עליו במשך השנים, בונזו, חיסונים, השתלת כליה, הכל הלך קיבינימאט באין תמורה.

 

"גש לפקס'" הוא אומר "שלחתי לך קצת מהחומר שהעברתי למשטרה הבוקר, עניין של זמן שהם תופסים את הגנב.  הטמבל השאיר עקבות של הרכב עליו העמיס את האופניים בלילה !"  כלומר היה צריך לשים כפפות על הצמיגים, אני אומר לעצמי בלבד כמובן, כדי לא לעצבן את שי שבטח מעשן עכשיו כמו קטר ושותה קפה שחור חזק כדי להירגע.

 

בפקס' שלי אמנם עותק מהתלונה שהגיש עם אור ראשון במשטרה ואני מגלה כי יש שם גם אוסף תמונות שצילם  מייד ובהן רואים בברור עקבות של האופניים היוצאות מהחצר ולפתע נעלמות ומתחילות עקבות של רכב.  בינגו !  הבנזונה העמיס את האופניים 12 מהלכים, תוצרת פיז'ו, יד ראשונה, כולה חודשיים על הכביש על הטנדר שלו ונסע.  מה יש לו לעשות שם באמצע הלילה ?.

 

יש גם תמונה מוגדלת של עקבות הצמיגים וכרגע אין לכן יותר שום בעיה לאתר את הרכב הגונב.

 

אני עוזב הכל, מבטל את הפגישה השבועית עם עוזר השר, השוחד יכול לחכות, חבר אמיתי משהו במצוקה וצריך לצאת אליו מייד לסעוד אותו ברגעיו הקשים לפני שיעשה שטויות. עוד בדרך אני תופש שהבעיה הכי גדולה של שי היא לבשר לבנו יואב הישן כרגע את בשורת הגניבה. הוא בעל האופניים למעשה.

 

עכשיו, שי הוא לא אזרח רגיל המדווח למשטרה, רואה איך התלונה הזאת על עבירת הרכוש נרשמת על בלוק קרח והולך לדרכו בידיעה שהצטרף לעוד אלפי מדווחים ברי מזל רע.  כבוגר המוסד לשעבר (לביטוח לאומי), וכמי ששרת במודיעין

(144) הוא מייד מנצל את קשריו וכשאני מגיע אליו לנחמו ולעודדו הוא בדיוק סוגר כמה טלפונים עם השב"כ, עם יחידת כלבי הגישוש (כולל מחלקת חתולי המישוש) ועם מפקד חיל האוויר שלנו המעלה כרגע שני מסוקים מעל אזור המרכז תוך סגירת המרחב האווירי של נתב"ג, הכל כדי לאתר את הטנדר החשוד.

 

שי מראה לי את העקבות וכל שאני יכול לעשות זה לקבוע בוודאות כי סימני הצמיגים שנשארו בקרקע הם אכן יחודיים מאד ואין ספק שהרכב יאותר בקלי קלות תוך מספר שעות.

 

שי לא יושב בצד ונותן לכוחות הביטחון לעשות את שלהם לבד, אלא הוא אישית, מייד לאחר שנתן לטלוויזיה הישראלית, לקול ישראל ולקול ציון לגולה את הפרטים, (מבוקש טנדר בעל צמיגי מישלין 165 שהחריצים בהם הם בצורת מעוינים מאורכים ברוחב 1.2 סנטים כאשר בגלגל ספר יש שפשוף של 30 מעלות בצד הפנימי), יוצא לכיוון שכונות מצוקה באזור ועובר רכב חונה רכב חונה כדי לבדוק את צמיגיו....

 

אנחנו יושבים בגינה, הילד עדיין ישן ורותי אשתו של המתלונן ואמו של הנגזל מגיעה עם המהדורה המיוחדת של "ידיעות אחרונות" הכוללת כבר את סיפור גניבת האופניים מתחת לאף באותיות אדומות מאירות עיניים כולל התמונה שנמסרה במשטרה שם רואים בברור את המעוינים המוארכים בעקבות שהשאירו צמיגי הגנב הנאלח בקרקע.

 

הטלפונים לא מפסיקים לצלצל.  אזרחים ראו, אזרחים שמעו, אזרחים שואלים איפה אפשר לעזור, לתרום, משהו.

ארקדי בנייד מוכן לקנות לילד אופניים חדשים.  תופסים לו את הכותרות.

גם מפקד חיל הים שולח אס אם אס אמו לשי, שואל מתי אפשר להפסיק עם ההסגר הימי שנועד למנוע את הברחת האופניים לחו"ל בדרך הים.

 

ואז, כשאני נפרד מחברי השבור, כשהמאפרה שלו עולה על גדותיה ועיניו אומרות הכל, הטלפון מצלצל ואשתו שמה מייד על מצב רמקול ומפעילה את ההקלטה כי אולי זה הגנב שינסה עכשיו לסחוט.

 

"הלו זה שי אבא של יואב ?"

"כן מי זאת ?"

"מדברת אימא של איתי, יואב שכח אצלנו אתמול בערב את האופניים שלו ...."