בן דוד ללא חת
: סיפור מאת שין
בן דודי
יוד, שמעתה מאחר ואינו
בשב"כ יותר, אפשר כבר לקרוא לו בשמו הפרטי "בנדודי", הוא אחד
האנשים האמיצים בתבל. או יותר נכון היה
פעם. משהו מהקלאסה של בר-כוכבא, יהודה
המכבי או יוסי טרומפלדור למשל.
אני יודע,
יש אמיצים הנלחמים בעורף האויב עם סכין בין השיניים, יש אמיצים בקרקס המכניסים את
ראשם ללוע האריה, יש אמיצים הקופצים מארובת חברת החשמל בחדרה ישר ללוע הר געש, אבל
אף אחד מכל הנ"לים הנ"ל
לא היה מעז להתגרות כך במוות ברובע הסוהו של לונדון אז באותו לילה אפל, כמו
בנדודי בצעירותו.
גבר
שבגברים שמעולם לא חשש להישיר מבטו אל מלאך המוות ולבדוק לו את הלבן בעיניים, שלא
להזכיר את המקרה ההוא כשבנדודי פשוט ניגש אליו תפש אותו חזק בכנפיים השחורות ושבר
לו את הקלשון...
אימא שלי
ואימא שלו היו כזה כאילו כמו אחיות. בעצם
די כבר לעזאזל עם העברית הדבילית הזאת, למה כזה כאילו
כמו ? הן
היו אחיות ועוד ממסחה, בנות לאותו אב ואותה אם ככל
הידוע לנו ולאם.עקב הקרבה הכפויה הנ"ל, בנדודי הנה זה בא, ואני הרבינו להיפגש
שם במסחה מידי חג וחופש. שם באותן שנים התקשחה דמותו של
בנדודי, שם עוצבה אישיותו המשורגת ושם גם למדתי להעריץ גיבורים.
תמיד
אומרים שמכל אירוע, היסטורי או לא, זוכרים רק את מספר אחד וזהו.איש אינו זוכר
למשל, את השני במאה מטר משוכות באולימפיאדת רומא או את הסגן של בר כוכבא או את זה
שהיה עם ניל ארמסטרונג על הירח באפולו 11 .
במקרה של
בנדודי האמיץ הבעיה נפתרת בקלות. אין לו
מספר שתיים. נקודה, סימן קריאה. אין לי את
מי לזכור מלבדו.
במסחה היינו בודקים מתחת למיטה לפני השינה שאין שם נחש למרות שבנדודי תמיד
קיווה שכן יהיה איזה נחש משקפיים או שעון. הופכים את הנעליים בבוקר לראות שאין בהן
עקרבים צהובים (השחורים והאדומים ידידותיים יותר), מנערים את הבגדים לפני שמתלבשים
כדי להפיל את הארבעים רגליים שבשרוולים, פיפי וקקי עושים בחוץ בשדה לפני השינה,
(מה שנקרא בהוראת שעה של סבתנו: "עשית כבר לצאת ? " ) ועוד ועוד מעשי חיים שבשגרה שסה"כ חישלו את בנדודי הרבה יותר
מאשר אותי והפכו אותו לסמל של תעוזה בעיני.
היה גם צמח
בר אחד שם בשדות מסחה שנקרא "ירוקת החמור". צמח שפירותיו הנפוחים רק חיכו שתיגע בהם ורצוי
במקל בלבד כדי שיוכלו להתפוצץ ספונטנית
בעוצמת הירושימה ולפזר את זרעיו הארסיים של הצמח למרחק מכובד.
עם מקל
? בנדודי היה כורע ברך ומפוצץ אותם עם
הלשון !
והעדר שהיה
חוזר מהמרעה לפנות ערב ? הרחוב היה מתמלא במאות פרות צועדות, כשכל פרה בהגיעה לבית
בעליה עושה שמאלה או ימינה פנה לכיוון הרפת שלה, והכל
ללא מגע יד אדם או רמזור. נשגב.
לעולם לא
אשכח את אותו לפנות ערב אחד כשפר אחד של סבא ניסה להתחכם ובמקום לפנות לרפת שלו, עשה את עצמו והמשיך קדימה במעלה הרחוב עם
עוד שתי פרות צעירות לצדו שביקשו אותו כנראה שיעשה להן חלב.
בנדודי רדף
אחריו, הכניס לו מכות רצח לעיני כולם וגרר אותו בקרניים על כתפו חזרה לרפת של סבא.
מה יש לדבר.
מה יש לדבר
? אני יכול לטפס כל הלילה על הקירות מכאב
שיניים ועדיין להיות מאושר לגלות בבוקר שהרופא שיניים במילואים. ובנדודי ? הוא מבקש מהרופא לתרום את ההרדמה
לעניים ולעשות לו את הטיפול שורש מהצד השני, דרך הקרקפת או הסנטר...
השנים
חולפות אנחנו כבר גדולים ומטופלים ואני, זוגתי ובן דודי (נשוי אבל עצמאי) שוהים
בלונדון. זה עתה יצאנו שמחים וטובי לב
מהמחזמר "איפי טומבי".
שלאגר אמיתי המביא את אומנות הריקוד השבטי האפריקאי לידיעת המוני בית אנגליה ותייריה המסופסרים חופשי. למען
האמת לא נהניתי ובשלב מסוים, בשלוש השעות האחרונות, אפילו סבלתי, אבל מי אני
שאחליט בשבילי. זה מה שהולך היום אם אתה רוצה להיות אין והגיע הזמן שתהיה.
איפי טומבי
> http://www.youtube.com/watch?v=Ecq3E07WFBM&feature=related
ואז כשאנחנו
שמים פעמינו לכיוון הסוהו ומזהים שם מסעדה סינית מובילה מתחילה בעצם הספירה לאחור
ותוך 50 דקות תחלוף לה תהילת עולם
ובנדודי, שבשבילי נשא כל השנים את אות הגבורה, אות האומץ, אות התעוזה, אות התושיה ואות האותותו, בבת אחת חוזר
אצלי לממדי בן אנוש רגיל כמו כולנו פחות או יותר.
פחות. הרבה
פחות.
המסעדה די
עזובה בשעת לילה זו, שלושתנו מתיישבים ומייד מזנקים לעברנו שני סינים ואחד תפריט
גדול.
אשתי ואני
מעלעלים ומוצאים את מדור הארוחות השלמות והנה יש פה משהוא מתאים, תפריט קומפלט
לזוג ב-
מרק וון-טון,
או חמוץ חריף מתוק, או תירס, בקר בחצילים או עוף בלימון, אורז, תה חיוור, מה רע
בשעה מאוחרת זו ?
היום בנדודי
הוא עשיר אדיר כמו שאמרו במסחה בזמנו, מחזיק רבי קומות
בכל בירות העולם (למעט בקולומבו בירת סרילאנקה מטעמי
מיסוי), אבל בשנה ההיא של האיפי טומבי
בלונדון לא הייתה הפרוטה בכיסו ואם היום הוא לוקח קומה במלונות של שמונה כוכבים
וירח, בעת ההיא נאלץ להתגורר רק במלונות
על חשבון מקום העבודה שלו למשל בהולידיי אין. בנדודי מעלעל, רואה את המחירים, מנגב
את המצח, סוגר ומייד לוקח החלטה של איש
בוגר ועדיין אמיץ ללא חת כזכור.הסיני מגיע לקחת את ההזמנה ובנדודי כמצוות אדם
מנומס מכוון אותו אלינו, יעני בן אדם תרבותי הנותן לאשת בנדודו את הזכות להזמין
ראשונה וזה היא אכן עושה והבחור רושם בסינית "תפריט לזוג" ב-
הסיני מעביר
את הצמה קדימה ומסתכל על בנדודי שיגיד כבר מה הוא רוצה רק כדי לשמוע באנגלית
מושלמת ש"אני לא מזמין כלום, אקח מהחברים שלי כמה טעימות".זה אולי עובד
בישראל שם אתה יכול לבא עם אשתך, להזמין בופה אחד ולהעמיס על הצלחת שלך שני טון
אוכל שלא רק אשתך תוכל לאכול על ההזמנה שלך אלא גם ישאר
לך ולכל דיכפין יטה ויאכל בבית אחר כך. אתה מסדר חומה ומגדלים של מלפפונים בהיקף הצלחת
ומתחיל לבנות שם קומות מזון של כפי יכולתך...
אבל בסין זה
לא עובד והסיני שראה כבר הכל לא חושב פעמיים, תוכניות
חסכון לא כאן, אין ישיבות חינם ומייד הוא מסלק לבנדודי
את הצלחת שלו, את הסכו"ם, המפית ואת המקלות כשהוא נותן בו מבט של זלזול
מוחלט. בנדודי מרגיש שפה תיבחן עוצמתו ומאחר והשרירים המפוצצים את חולצתו לא
מספיקים לשמור על כבודו הוא קורא למלצר ודורש חזרה את הסכו"ם והצלחת. הסיני
מהסס קמעה, נדמה לו פתאום שראה כבר את בנדודי באיזה תוכנית של "תפוש כפי
יכולתך" אבל כבר עוברת לו בראש
תוכנית פעולה והוא מחזיר לבנדודי משכבר את מה שהוריד כשחיוך אלכסוני מרקד על פניו.
אנחנו אוכלים,
צוחקים, מספרים סיפורים ובנדודי בהחלט משתלב בהסכמתנו המלאה בארוחה של התפריט
הזוגי
שהזמנו אנו אנו. פה כף מרק, שם חצי אגרול, בשר, איזה אורז יש בסין ובאמת הכל ברוח טובה. קרבת
הדם שבינינו מרימה את ראשה הטוב ובנדודי לא ילך לישון על בטן ריקה למרות שבמידה
ולא הזכרתי את זה מייד בפתיחה, הוא טען בכניסה שבעצם הצ'יפס אנד פיש שתקע לפני ה"איפי טומבי" והבייגלה בהפסקה מלאו אותו.
המסעדה
מתרוקנת מלקוחות לאט לאט, הצלחות מלוקקות ואני מסמן
לסיני העומד בפינה ונראה כמו נמר המחכה שאיזה במבי ילך לאט בסוף השיירה,
"תביא את החשבון".אני נזהר בסימון כי קרה לי כבר שעשיתי סימן באוויר של
כתיבה והמלצרית חזרה עם צבעי גואש ודפי ציור, אבל הסיני קולט, החשבון כבר שעה בכיס
שלו והוא מתייצב מייד ומגיש לי אישית חשבון שבאבחנה ראשונה נראה לי גבוה מעל הרי
גלבוע. השנחאי הלז הפך את התפריט הזוגי למשולש.
בלי פחד צירף
את בנדודי לחגיגה רק שכח עם מי יש לו עסק. "אגורה לא יראו ממני" קופץ
בנדודי ומסמן לסיני לחזור אלינו.לא מרים את קולו עדיין אבל מודיע למלצר בלחש כי
אנחנו משלמים רק על תפריט זוגי ואם לא מסתדר לו שיביא בבקשה את בעל המסעדה.זה אכן
מופיע אחרי כמה דקות עם חיוך של טוב לב מלידה אבל מקריא לבנדודי
את הכללים במסעדה ומבקש שישלם. "הולכים" קובע בנדודי ומצדו בעל המסעדה
יכול הזמין משטרה.
אני יוצא מזיע
מתחת לשולחן ומנסה לשכנע את בנדודי שירד מהעניין אבל אצלו נפגע הכבוד והוא מוליך
אותנו לעבר הדלת אחרי שהנחנו על השולחן את הסכום המקורי.
המסעדה כבר
ריקה, הדלת באותו מקום שהייתה אבל מסתיר אותה עכשיו טבח סיני ענק עם גרזן קצבים
בחגורה
שהגיע במיוחד
מהמטבח עם המפתחות לנעול אותה.אני בהלם וכמעט עושה לצאת במכנסיים, אשתי רועדת
כולה, הצוואה עוד לא גמורה בארץ, הילדים לא מכירים את כל חשבונות הבנק שלנו באיי
קיימן ובנדודי האמיץ שריר לא זז בפניו כשהוא אומר לבעלים עם הרבה פרזנט פרפקט: "הי מן, יש לך 30 שניות לצאת ולהביא שוטר
הנה לפני שאני מתחיל להשתולל". הסיני לא מחפש צרות במיוחד כשלא ברור מה מצב הגרין כארד הבריטי שלו והוא מתקשר בטלפון לסקוטלנד יארד ותוך
שתי דקות מופיעים שני בובים, או בובי
ובובה. באמת שאיני זוכר, כי בדופק 250
המוח קצת מטושטש.
השוטרים בעלי
כובעי הרפתקאות סטנלי באפריקה שומעים את גרסאות שני הצדדים והמפקד שביניהם מבקש
מבעל המסעדה דבר ראשון לשחרר אותנו ומזמין אותו לבא מחר לתחנה ולהגיש תלונה נגד,
מה שמך ? ובנדודי נאלץ להוציא דרכון ואז
מגיעה השאלה ואיפה אתה מתאכסן בלונדון ובנדודי השרירי אומר בהולידי אין במרבל ארץ' וזה הסוף.
הוא טס למלון
שלו שאת שמו השאיר זה עתה לקאם-פו, מגלח את זקנו, אורז
את חפציו, לא מתעכב להחליף לנעלי התעמלות, יורד לקבלה, משלם במזומן וכשהמזוודה על
גבו הוא רץ יחף ברחובות לונדון לכיוון המלון שלי תוך שהוא מפזר גרגרי פלפל חריף
כדי להטעות את הכלבי הגישוש הסינים שיגיעו עוד מעט עם המשלחת מלאכים רעים לכיוון
המלון שלו.כאן הוא נרשם בשם בדוי, משלם מראש במזומן עולה לחדר מזיז את הארון
לכיוון הדלת, מבקש ממני להשגיח מהחלון על הכניסה למלון ולא זז מטר עד למחרת שאז
הוא עולה על המטוס הראשון לארץ.
עבד חסון נבחר, גבה קומה ויפה תואר עמד תמיד מאחורי
המצביא הרומאי בשעתו היפה, בהקיפו במרכבה את הקולוסיאום
שבפורום, אוחז בידיו כתר זהב ואינו מפסיק ללחוש באוזנו של הגיבור מידי הקפה, מתגבר
על תשואות ההמונים, את אותה לחישה רועמת של אזהרה: "זכור. זה ייגמר יום אחד !!"
All GLORY IS FLEETING,
All GLORY IS FLEETING
סופה של כל תהילה לחלוף…סופה של כל תהילה להימוג…