גם אריה יכול להיות בנאדם בתנאים מסוימים. בעיקר
כשהוא לא רעב במיוחד. הספור הבא יוכיח
זאת.
ג'ונגל עבות במרכז אפריקה.חבורת ציידים מורשים,
עוסקים זעירים, מסתובבת בשטח כשלפתע
הם שומעים שאגות אימים של חיה פצועה.מישהו צורח
ומשתולל פה כמו חיה רעה.
הם מתקרבים חרש חרש ורואים אריה ענק שוכב באמצע קרחת
יער,
כשהוא מתפתל מכאבים.הביג ליון הזה מלקק את כף ידו
הימנית קדמית, זו שבלי השעון, משתולל
כמו אריה פצוע ונאנק קשות.
קוץ. אבל
מה זה קוץ, קוץ מהסרטים. "בחיים לא יוכל להוציא אותו לבד", אומר אחד
הציידים.
"בואו נהרוג אותו. חבל שיתענה", אומר
השני וטוען את הרובה שלו. האריה מדבר למעשה רק רומנית
אבל קצת
מילים ביידש נשארו לו מהבית, והוא מבין מייד שקצו די קרוב.
את הקוץ לבדו לא יצליח להוציא, את הבדיחה של
להוציא קוץ של סברס מהתחת עם כפפה של בוקס הוא מכיר עוד מהגן, היד כבר מתחילה להירקב, קופ"ח לא שילם כל
השנים, ביטוח בריאות נאדה, מד"א בשביתה ועכשיו המניאקים האלה הולכים להרוג
אותו מתוך רחמים.
אבל מה, בלוטו כזכור כל אחד זוכה. בין הציידים
ישנו אחד קטן עם משקפיים, שקופץ פתאום ואומר: "חברה, תפסיקו עם השטויות.
רחמנות. עזבו אותו. אולי יש לו משפחה, בן בצבא, אמא בבית אבות, אח בגן חיות, אני
ניגש ומוציא לו את הקוץ. תראו שהוא לא נוגע בי. אריה יודע להעריך".
תפש גם רחמים וגם גבורה בכרטיס אחד ובעוד ידידיו
מחפים עליו עם רוביהם, נכנס ציידנו, גבר שבגברים, לגוב האריות. מתקרב ומגיע למרחק של מטר מהאריה ומכניס
את האריה לבעיה של שני נעלמים..
גם אם יאכל אותו כרגע ויירק את המשקפיים הרי שאת
בעיית הקוץ לא פתר.זה לא המקרה של קוץ בגרון שצריך לאכול איש קשה. האריה מסתכל
וחושב, מסתכל וחושב ופתאום לוקח החלטה של מפקד בשטח, מסובב את
הראש ומגיש
את הרגל לבדיקה.
הצייד, אמיץ מאין כמוהו, ניגש לחולה ובמשיכה אחת
מוציא את הקוץ, מוצץ קצת דם, יורק, יוד, פלסתר, שני גימלים וזהו.
מלך החיות לא יודע את נפשו מרב הקלה ושמחה. פשוט נהייה בנאדם חדש. ועכשיו, לשלם הוא לא
יכול, הויזה חסומה כבר חודשיים, הבנקומט-יער מקולקל, לטרוף כבר לא נעים לו ועל כן
כל מה שנשאר לו זה לגפף קצת את הציד, ללקק אותו עם הלשון המסריחה שלו ולחבק אותו
בקלילות. גם חית טרף ענקית שלא נדע, יודעת להעריך מעשה הומני.
פרידה קצרה, ד"ש בבית, נפנוף מטפחת,
לחלוחית, האריה והציידים פונים איש לדרכו.
30 שנה מאוחר יותר. קרקס "מדרנו" מגיע העירה. אוהל הקרקס
מלא עכשיו מפה לפה.
מופעי החמום של הליצנים, הפילים, הכלבים,
התוכים, הסוסים והמתעמלים כבר מאחורנו.
מופע האריות
עומד
להתחיל בכל רגע. בהפסקה בנו את הכלוב במרכז הזירה למטה ועכשיו כבר נכנס המאלף
ואחריו בשורה האריות.
אריות בגדלים וצבעים שונים, נקבות זכרים וגורים
חברה בשלוש יחידות פחד ואף יותר. אריה אחד הוא גדול במיוחד והוא שמוביל את הוילדה
חייס אחד אחרי השני בעיגול כדי שייתפסו את מקומם על השרפרפים הגבוהים מהם יקראו
עוד מעט להפגין קפיצות דרך חישוקי אש.
הקהל מורכב כאן בדרך כלל מילדים שבאו עם הוריהם
או מסתם חברה צעירים שהם כבר לא ילדים ועוד לא הוריהם.
הדמות הקטנה הזקנה והממושקפת היושבת שם למעלה
למעלה בספסל האחרון ונשענת על הברזנט היא על כן חריגה קצת ודורשת הסבר. הופה ! הרי
זה הציד שלנו מלפני 30 שנה. גם הוא כאן. לא צד יותר חיות מסכנות אבל עדיין אוהב אותן. יותר קטן ויותר משקפיים אך אין לטעות. זה השבגברים,
זה האיש.
מופע האריות מתחיל.האריות קופצים דרך אש, עושים
סלטות, פותחים פה גדול ועושים אה, שרים אריות,
מפליצים
בהרמוניה, בקיצור, היה שווה כל גרוש.
לפתע נעצר האריה הגדול המוביל ומסתכל למעלה
לקהל. הוא רואה משהו שם ומבחינתו שילך
המופע לעזאזל עכשיו ושלא ישלמו לו גם. אבו-כפיר
נותן שאגת צהלה המרעידה כל ברזנט כאשר עיניו נפגשות בעיני הציד.
הוא פותח בקלילות את דלת הכלוב ויוצא בכיוון
המדרגות למעלה. המאלף והקהל מרגישים חשמל תלת-פאסי באוויר.
כל האנשים ובמיוחד יושבי המעברים והמדרגות קמים
על רגליהם ומלווים במבטם את האריה כשהוא עולה מעלה מעלה לכיוון הציד הזקן בשורה
האחרונה.
אריה מגיע למעלה, מזיע קצת ונעמד מול הציד. הציד
אפוף זכרונות לא עומד בזה ובוכה. הכרוז מספר בינתיים לקהל כי האריה זיהה כנראה
בקהל ידיד משכבר הימים ומרגיע שאריות לא אוכלים כלום בין הארוחות ובטח לא ידידים.
הקהל מייבב מהתרגשות ומוחה דמעה. ואז האריה קורץ
קצת לציד, מנקה את האף, פותח פה גדול וטורף את האיש קומפלט.
למה ?
כי זה בכלל לא היה אותו אריה.