17.3.08 "משגעים את המורה
לזמרה" : מאת נילי דיסקין
המורה לזמרה < http://www.youtube.com/watch?v=OMoxxDMHQCU
ימי, וימי משפחתי הקטנה בקריית חיים של אז, התחלקו בדרך כלל לשניים. עד לשעה 4-5
עסק כל אחד בענייניו.
אבי - בגביית מס מקביל עבור קופ"ח (במפעלים
בגליל המערבי), אמי - בבית, ומשגדלתי , כעוזרת לגננת.
אני -מעט בלימודים, והרבה עם חברים ברחוב,
בכיתה, ובתנועה. שעות הערב
שלנו, היו כמעט כולן עטופות
במוסיקה. התלווינו לאבי הן
לחזרות, והן להופעות של "שלישיית קריית חיים" (בבתי הבראה, בסיסי צבא,
כנסים שונים, ובביתו של אליושה הלפרין
ברחוב ח' שהיה מרכז תרבותי בפני עצמו. השיא היה בהופעה בתכנית הרדיו "תיבת נוח").
בנוסף היינו אורחות קבועות בחזרות והופעות מקהלת חיפה קריית-חיים, בניצוחו של משה
ביק. (בתמונת המקהלה בפתיחת חגיגות יום העצמאות בקריה, כשכולם בבגדי לבן, והזמרות
עם צעיפי תכלת על ראשן - אפשר לראות אותי תקועה ליד אבי, עם סרט לבן על ראשי
).
די מוזר
במחשבה לאחור. אבל משה ביק לא היה רק מנצח המקהלה, אלא ידיד נפש של אבי. הוא ואשתו
בבה - היו מבאי ביתנו, וגם 10 שנים לאחר שאבי נפטר, ארחו לי בחתונתי, שהייתה
צנועה ולא רבת משתתפים. מכאן יובן עד
כמה הייתי גאה בעמדי בטכס החגיגי של כניסתנו לכתה א' בביה"ס ארלוזורוב, כשאת פנינו קיבל ביום הראשון משה
ביק. את השיר שלימד אותנו באותו יום אני זוכרת עד
עכשיו : " בית ספרנו מלמדנו/ הוא ביתו של איש ואיש/ נמהר אל בית ספרנו/
מידי בוקר חיש" אבל - ה "גאווה
האידילית" הזו הייתה קצרה במיוחד. עד מהרה התברר לי שאחד מענפי
ה"ספורט" הפופולרים ביותר בבית הספר הזה היה
:"לשגע את המורה לזמרה" אני זוכרת היטב, את
המבוכה, הבושה, וחוסר האונים שחשתי נוכח הצורך "להשתייך" ולא להיות
יוצאת דופן בכיתה. בעיקר כשמשה הקיש ב"קולַן"
שבידו
, מן "מזלג" כזה עם שתי שיניים ארוכות, שנועד לקבל את התו הנכון
לתחילת השירה,, ואנחנו הגבנו כאילו עומד לפנינו חייזר מעולמות רחוקים....... נשאתי
בשקט את רגשי האשמה על כך שלא מצאתי בי את הכוחות למחות, ולהגן על ידיד המשפחה,
שהיה עבורי כמו דוד. לא שזה היה עוזר, אבל בכל
זאת....... אני שמחה שהוא מונצח באתר ומוצאת בזה שמץ של "תיקון"
לרגשות עבר אלה. שבוע טוב. נילי דיסקין-טדניר.