חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם

גיליון מס' 308

תל אביב, יום שני, ז' שבט תשס"ח, 14 בינואר 2008

 שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה,

 המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח);

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

 

 

שו"ת אליהו הכהן

מאיר ריבקין שואל:

ושוב  אני מעלה מניבכי זכרוני  קטעי  בתים של שירים אותם  שמענו / שרנו  בהיותנו  צעירים, (וזה כידוע היה מזמן, מזמן), הכוונה כמובן  לפנייה אל כהן הגדול של השירה והזמר העברי של כל השנים, לאליהו הכהן.

 

השיר הראשון, שפרט לבית אחד, שגם אותו בודאי שיבשתי אבל הוא מתנגן  בראשי כדלקמן:

"... והירח  עוד יעלה,

עוברים חולפים, פרקי הזיכרונות,

היו לי ימים טובים, ימים טובים

ובעיקר לילות.

ו... מנמנמות פרות,

הדרך היא, אל הפלוגה..."   

את השיר הזה שרנו  בקורס מכי"ם של הנח"ל  בבית דרס ב-1952 (!)

 

אליהו הכהן משיב:

"לילה, דממה"

אם הזדמנת אי פעם לערב זמר טיפוסי ושמעת את השיר "לילה, דממה" משמע שנשארת עד סוף הערב, וזאת מן הסיבה הפשוטה: השיר הזה לעולם לא יפתח ערב זמר. הוא תמיד יתנגן לקראת סופו.

בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהוצף הלב בשירים מכל מדורי הזמר, החל בשירי המולדת הישנים דרך שירי הרועים והצאן ועד לשירי הילדים והרחוב, או אז מתחילה השירה להאט את מרוצתה ומגיעה שעתן היפה של המנגינות הרוסיות הליריות. כאן השיר הפותח הוא בדרך כלל "דוגית נוסעת", ואחריו, באווירה של שלווה ורוגע, יבואו "צלצל צלצל קתרוס בעצב" ו"אט זורם הנחל," עד שלבסוף יפרוץ ויגיע "לילה, דממה" ויושר בערגה, במלודיות, במשיכת מילים וצלילים, כאילו הגיע אלינו היישר מאחד הקולחוזים שבערבות רוסיה.

 

לַיְלָה, דְּמָמָה.

סָבִיב סָבִיב מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה

אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.

וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,

עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,

יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.

 

אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.

וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,

עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,

יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.

 

מה עניין הפרות אצל שיר חצות נוגה ורומנטי זה, ישאל השואל. על כן ראוי לגולל את השתלשלות חיבורו של השיר ומיד יתברר הפשר.

מילות השיר "לילה, דממה" לא נכתבו על-ידי מי שקרוי משורר במובן הקלאסי של המילה. זהו פזמון הווי קליל פרי עטה של נערה בת 16 שכתבה אותו להצגת בית ספר, ומאפיזודה חובבנית זו יצא והתפשט בכל הארץ. וזה סיפורו:

השנת היא 1922. ימי העלייה השלישית. גדוד העבודה בשיא פעילותו. מאות צעירים עובדים בחציבה ובסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. בין מאהלי מחנות העבודה שהקימו מסתובב חלוץ צעיר בשם משה ביק ומגייס מתנדבים להצטרף למקהלת פועלים. חדור התלהבות הוא גם מנסה לארגן צוותי נגינה שיסתובבו בין המחנות וינעימו את ערביהם של החלוצים היגעים. הוא מכין רפרטואר ראשוני למנגנים ובין היתר כולל בו גם מנגינה אחת פרי ביכוריו שלו.

כעבור זמן הוא מקים תזמורת כלי פריטה היוצאת לסיבובי הופעות ביישובי העמק החדשים ונושאת עימה מיישוב ליישוב את המנגינה שחיבר, שלימים תיצמד לשיר "לילה, דממה". תוך זמן קצר מתחילים לשיר אותה ללא מילים. (לַי לַי, לַי לַי לַי...)

עלילת השיר נמשכת בשנים 1926-7 בבית הספר החקלאי לנערות בנהלל, בניהולה של חנה מייזל. באחד הלילות נמלטה אחת הפרות מן הרפת של המוסד ונעלמה. כמה מבנות המוסד יצאו לחפש אחריה. היה זה ליל ירח ובעודן תוהות כה וכה  הרחיקו עד לקבוצה הצעירה הסמוכה (גבת). בינתיים הגיעה שעת כיבוי האורות במוסד והבנות לא נמצאו במיטתן. למחרת נקראו אל המנהלת ונענשו. למסיבת הסיום חיברה אחת הבנות, נעמי ברונטמן, שיר פארודי על האירוע. השיר מספר על קבוצת בנות המשוטטות בליל ירח  בחיפוש אחר פרה אובדת (ומכאן: "מנמנמות פרות") ומתקשות להחליט אם הדרך אל הקבוצה, שנוסדה לא מכבר, היא קצרה או ארוכה, תרתי משמע. את מילות השיר התאימה נעמי למנגינת המנדולינות המוכרת שהיתה נפוצה אז בעמק, זו שחיבר בהסתר משה ביק. כך התגבש אז "לילה, דממה" וכמקובל כמעט בכל השירים שהופצו אז מפה לאוזן חלו בו לאורך הדרך אי-אלו שינויים. כזה היה נוסחו המקורי: 

 

לַיְלָה, הַ­דְּמָמָה

סָבִיב, סָבִיב,

מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה

אֵינָה קְצָרָה

וְאַף לֹא אֲרֻכָּה.

לְאוֹר יָרֵח אָז יַעֲלֶה,

צָצִים עוֹלִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,

הָיוּ לִי בְּעִקָּר לֵילוֹת.

 

מחברת השיר נעמי ברונטמן (1969-1910) הגיעה ארצה כילדה בשלהי ימי העלייה השנייה. עם מות אימה שוכנה בבית משפחת המלחין פואה גרינשפון בתל אביב ואחר כך גדלה בבית גיטה וטוביה דוניה בחיפה (גיטה דוניה-ויצמן, אחותו של הנשיא חיים וייצמן, הייתה מורה לפסנתר ומנהלת בית ספר למוסיקה). נעמי סיימה בהצטיינות  את ביה"ס הריאלי העממי בחיפה, לאחר שקפצה שתי כיתות. משם עברה לביה"ס החקלאי בנהלל. אחר כך הייתה מורה בדגניה והתגוררה באפיקים – שם העלתה את המחזה "חולצה כחולה", שבין מחבריו היו שמואל זהרהרי, דוד וורטמן ומרדכי זעירא, שהלחין את השירים. עם מקהלת ילדי אפיקים הופיעה נעמי בשידור רדיו של "קול ירושלים" המנדאטורי. היא היתה מדריכת נוער וכותבת הטקסטים לחגיגות ולטקסים. ערכה את כל המסיבות באפיקים משנות השלושים ואילך ואף הינחתה אותם. עסקה בחינוך מיוחד, והקימה בית ספר לילדים קשיי חינוך. אימצה ילד מילדי טהרן. בנה הצנחן יואב צורי, (עמיתי לקורס הקצינים), נהרג בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. נעמי הצניעה את זהותה כמחברת מילות השיר הנזכר, שדרכו, כמתחוור, הייתה לא קצרה כי-אם ארוכה.

תרומתו של משה ביק (1980-1899) מלחין "לילה, דממה", לקידום הזמר העברי ופיתוח חיי המוסיקה בקרב חלוצי העלייה השלישי והרביעית, טרם נחשפה למלוא היקפה. רעב וחסר כל היה בשנותיו הראשונות בארץ. החלוץ הצעיר נמוך הקומה, בעל המשקפיים עבות המסגרת, שבמקצועו היה ספר, (ואף הקים לימים מספרה בנשר בשותפות עם ערבי), הקדיש אז את כל עיתותיו למשימה שראה בה עבודת קודש: הקמת מקהלות ו"תזמורות עממיות" בעמק יזרעאל, בחיפה ובצפון הארץ, כדי להפיץ את המוסיקה והזימרה היהודית בשפה העברית. מבין מאות השירים שלימד וניצח על ביצועם, העדיף את מה שכונה בפיו "שירת העמל" וזמירות החלוצים. הוא נהג להזמין את חברי גדוד העבודה אליו לאוהל, כאלה שלא ידעו נגן ולא ראו צורת תו מימיהם, והיה מרביץ בהם אלף בית של נגינה. באופן דומה נהג להדריך את המקהלות הראשונות שהקים בראשית שנות העשרים, במשמרות של צמדים ושלישיות, כדי לאפשר לאנשים לנוח מעמל היום.

במרוצת השנים הקים משה ביק עשרות תזמורות ומקהלות בחיפה, בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובקריות, וניצח עליהן. בשנת 1933 יצא לפריז ופגש את המלחין רחמנינוב וחבריו שהקימו שם "קונסרבטוריון רוסי". שנתיים השתלם במוסד זה וזכה להערכה רבה. בשובו ניהל את הקורס הראשון של מנצחי מקהלות בארץ. שיריו "למפלסי נתיבות", "שיר לעמק, שיר להר" היו לשירי עם. שירו "נבנה ארצנו" נמנה עם השירים הלאומיים החשובים ביותר שחוברו בארץ מאז ראשית המהפכה הציונית, והוא הוצע שוב ושוב כהמנון היישוב היהודי בארץ ישראל (להבדיל מ"התקווה", שנחשב להמנון העם היהודי כולו).

©

כל הזכויות שמורות