27.1.10 נילי דיסקין : "יום השואה הבין
לאומי"
היום לפני 5 שנים, ישבתי בבית חולה ( עוד לא הייתי בפנסיה) וראיתי משעה 2 וחצי עד שש וחצי בערב, כיצד כל נשיאי,
מלכי, וראשי העמים והמדינות, מדליקים נרות נשמה
על רציף הרכבת במחנה אאושוויץ.
4 שעות של בכי בלתי פוסק, טלטלו אותי. כבר לא היה
לי כוח יותר לבכות ( כנראה שהשפעת "הורידה
מחסומים").
מצאתי את עצמי מדברת בלי קול עם הסבים והסבתות שלי, עם הדודים, הדודות ובני הדודים שאותם לא הכרתי, ושכמעט ולא שמעתי אודותיהם בגלל
הכאב של הורי, ואומרת להם שהנה כל העולם זוכר אותם
ולא רק אני. לנו יש "יום השואה שלנו" .שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. אבל הנאצים, האוקראינים, הפולנים ,
הצרפתים תומכי משטר וישי, ואחרים - שהרגו,אמנם, לא רק
יהודים, אבל בעיקר אותנו. הביאו לכך ש - 60 שנה אחרי סיום מלחמת העולם - קיבלה העובדה הזאת הכרה ע"י
העמים, לפחות במה שנהוג לכנות חצי
הכדור
המערבי.. הם לא התגייסו מספיק אז, (אם כי היו חסידי אומות העולם , שכן), ואבותיהם שתקו. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם.
עבורי הנאום של פרס היום ברייכסטאג, בברלין - הוא
ניצחון קטן על כוחות הרשע הנוראים ביותר שבקעו בהיסטוריה של זמננו. בתי, זו שנשואה היום לגרמני לא
יהודי, וחיה בגרמניה, הלכה במשך שעה
וחצי
בגשם, ברחוב ה17-ביוני בברלין והגיעה רטובה לגמרי לבית החברים שלי בברלין. כשאמרתי לה " אבל טלי, כבר נסענו וראית את הרחוב הזה (
המוביל לשער ברנדנבורג) ענתה " אני לא הלכתי כדי לראות. אבל
יוטה, אמרה לנו ,כשסיירנו שם ,שברחוב הזה עשה היטלר מצעדי ניצחון בכל פעם שכבש עוד ארץ באירופה - אז אני עשיתי
היום מצעד ניצחון פרטי. כדי שיידע שאני ניצחתי ולא
הוא". היא הייתה בת 17. אז. את בעלה הגרמני הכירה כ-8 שנים מאוחר יותר על אבן דרכים באירלנד, ושאלה את רשותי
לנסוע אליו, לגרמניה, לקראת
סוף
הטיול. כמו אימי,שנתנה לי את ברכת הדרך לנסוע על מלגה ולהיות
אסיסטנטית באוניברסיטה בברלין (
1969-1970) במשך שנה וחצי, כך גם אני- נתתי לה את ברכת הדרך, בעיקר מפני שלא חשבתי שיש לי זכות להתערב בחייה בצורה כל כך
בוטה. יש לי חברה שאומרת שעשיתי טעות. אני לא
ממש יודעת היום אם אכן היתה זו טעות. טלי מגיעה אלי לביקור בשבת , עוד 3 ימים,עם בעלה הגרמני שהכירה באירלנד,ובנם
בן החצי שנה. מרורים? נצחון?
כנראה שלא זה ולא זה. מעיין החיים. אנחנו רק עומדים לידו ומשתאים. ולומדים כל הזמן שהדברים לא בידינו. היום ,
להזכירכם, ב - 9.30 בערב, בערוץ
הראשון,
יוקרן סרט על העיירה בולוחוב, ליד העיירה של הורי,
שצולם במקביל לביקורם שם של אילנה ובר, קרייתית מרחוב ב', ובעלה מוטי אלנקווה, ובני משפחה אחרים
בעיירה של בני משפחתה. אני לא נוהגת
בשנים האחרונות לצפות בסרטי שואה כי נגמר לי הכוח לזה. אבל אצפה בסרט.
ומאחר שכל שיר ביידיש מביא לי "אוטומטית" דמעות, הבקשה שלי לגייזי, שילווה את הרשימה הזאת בשיר
הנפלא של שרית חדד > "שמע ישראל
. נילי דיסקין - טדניר.