7.10.09 יאיר מירז (מיזריצקי) דייג בכנרת
הסיפור הוא אמת לאמיתה בלי גוזמאות ותוספות.
בתמונה מלפנים יוסי ודליה שפר(ספירטוס) ואחריהם גיבור הסיפור משה הרלינג ואשתו: שושנה פשר מרחוב ח.
תמונת המפגש בקריה > http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/3987425575
דייג בכנרת
שני סוגי דייג עיקריים היו בכנרת בראשית שנות החמישים, דייג סרדינים ודייג
מושטים (אמנון הגליל).
סרדינים: קודם שולחים סירה עם מכשירים לאתר את להקות הסרדינים. אחר כך שלחו סירות עם
מנורות "לוקסים" חזקות למשך
הלילה כדי שהסרדינים יתרכזו סביבן, ואז הגיעו הספינות הגדולות עם רשת
הגריפה הענקית והעלו ממעמקי הכנרת כמויות
נכבדות של סרדינים.
מושטים: המושט הוא דג פיקח, לא חי בלהקות גדולות וקשה ללכידה. הסיכוי הטוב
ביותר לתפוס אותו
הוא בליל חורף שחור, הראות לקויה, והאמנונים מתרכזים ליד המעיינות החמים של
טבחה.(עין שבע).
משאירים את סירת המנוע 200-
ספירלה (מתחילים ממעגל פנימי קטן,
אחריו מעגל גדול יותר וכך ארבעה –חמישה מעגלים) של רשת עמידה (מצופים למעלה
ומשקלות למטה) ואז דופקים בקרקעית הסירה ומרעישים ככל הניתן כדי להבהיל את
האמנונים שבמנוסתם לא יבחינו ברשת וילכדו בה.
גם דייגים היו שני מינים: דייגי הקיבוצים עין גב וגינוסר. ודייגי טבריה.
לאחר סכסוכים רבים הוחלט:
הדייג בטבחה יהיה שבועיים ברשות הטבריינים בלבד ושבועיים הקיבוצניקים בלבד.
יום דייג בטבחה התחיל בשתיים בצהרים ונגמר למחרת בעשר בבוקר, לפחות עשרים
שעות ביממה שבעה ימים תמימים. בהחלט קשה. על כן הרכיבו את הצוות כך: דייג מנוסה,
שני חברי משק בתורנות וחבר הכשרה. בחורף 1952-3 היה גרעין "קמה"
בנח"ל בהכשרה בקבוץ גינוסר ויום אחד הגיע תורי.
ראש הצוות היה משה הרלינג
(בעברו קצין חבלה בפלמ"ח) ,מורה מבית הספר (שלום זוארץ-לעתיד צפר ראשי בחברה
להגנת הטבע), מוסכניק ואני.
היום הראשון היה קשה למדי. גשם זלעפות, הטלת רשת ומשיתה כל שעה-שעתים ובסוף
היום המתיש רק 10-
מגיעים למעיינות, פורסים הרשת, משה שופך למים כוסית בנזין, זורק גפרור בוער, מתלקחת להבה
בקוטר וגובה 3-
אוספים הרשת. הצלחה מרשימה!! כמות הדגים כמו בכל היום אתמול! גם ברשת
השנייה והשלישית –
לפחות אותה הצלחה! אנחנו בעננים, כולם יקנאו בנו!
נתאר בקצרה את תנאי העבודה: לילה שחור בקושי רואים ממטר. גשם יורד כמעט בלי
הפסקה. אנו לבושים בגדים חמים,מגפיים ובגדי גשם המכסים אותנו לגמרי חוץ מכפות
הידיים, העיניים והאף. הכל נוזל ומים מכסים רצפת הסירה.
ברשת הרביעית או החמישית, כשמשה זורק הגפרור למים, הלהבה מזנקת מהים לסירה,
מיכל הבנזין ורוב הסירה עולים באש! שני החברים קפצו למים והתחילו להתרחק מהסירה.
משה ואני הבנו שמוכרחים לזרוק את הגריקן (נשארו לפחות
מאחר ונכווה קשה נתתי לו את המשוט להישען עליו. אני הייתי שחיין מנוסה,
בקריה שחיתי קילומטרים בלי בעיות ופה החוף במרחק כ200 מטר בלבד. לא צפיתי שהמים
שנכנסו לתוך בגד הגשם,לא יכלו לצאת, ועלי לשחות כאילו שלושה אנשים רוכבים עלי!
התברר ששאר חברי הצוות השילו בבעיטה את
המגפיים, ורוב המים יצאו מלמטה. אני הייתי בננציק.
בבננות הלכנו כל היום בבוץ. כדי לא לקבל יבלות נוראיות נעלנו מגפיים צמודות חזק
לרגלים. נזקקנו למספר דקות לנעול אותם ולמספר דומה לחלוץ
אותם ואת זה לא יכולתי לעשות במים!
ההצלה באה מהדייגים הטבריינים. בקבוץ, כשלא עבדת בדייג עבדת בענף אחר.
לטבריינים לא היה סידור עבודה אחר. הם נהגו לארוב בצד, וכאשר הקיבוצניקים פינו השטח לשעה, שעתיים, מיהרו
להטיל הרשת שלהם. הפעם, מיד כשראו הלהבה הגדולה, הניעו המנוע וטסו לחלץ אותנו.
מאז אני מעריץ את משה הרלינג ומצדיע לו כל פעם
שאנחנו נפגשים. הפעם האחרונה הייתה במפגש הקרייתים
ילידי 1932-36 ב27.8.2005 בתיאטרון הצפון (בשבילי: בית העם החדש). משה נשוי לשושנה פשר שבאה עם קבוצת "שדמה"
מהנוער העובד בק"ח להכשרה בגינוסר בשנת 1950 ומאז לא נפרדו. יאיר