מאת ציפי יניר/רסין 19.4.2010 -
תש"ע - יום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל
סיור שורשים בקריית חיים תמונה > ואליה לא יבוא
קראתי באתר את
הסיקור של אורי יסוד על 'סיור השורשים' שנערך בקריית חיים בעקבות ספרי "ואליה
לא יבוא" וברצוני להעמיד אי אילו דברים על דיוקם:
יונה רסין, אבי, לא
מילא תפקיד של מלווה שיירות בדרך לירושלים. מלווי השיירות היו נערים ונערות בני 17 ואף למטה מזה. בספרי ישנה ציטטה מספרה
של הדסה אביגדורי
- "מיומנה של מלוות
שיירות". הדסה הכירה את יונה רסין, תיארה בספרה את דמותו, את שיחותיה עמו ואת
הרגע ב ו נהרג מפגיעת הצלף הערבי.
בן 45 שנים היה בנפלו, אחד מהמפקדים הבכירים
ב"הגנה" שמילא עד לאותו יום שורה ארוכה של תפקידים. בשנת 1947 נטל על
עצמו גם את עניין הטיפול באסירי ההגנה ואסירי המחתרות האחרות בכלא עכו, ועבד עם
עורכי הדין של ההגנה, אברהם גורלי ואהרון חוטר ישי. קשריו המיוחדים הן עם הערבים
והן עם המשטרה הבריטית וראשי מערכת המשפט בשלטון המנדטורי, אפשרו לו, לא פעם, השגת שחרור אסירים בערבות, ובהזדמנויות שונות
אף איסוף מידע חיוני ממקורות מהימנים.
יונה רסין היה מקור השראה לכל מי שהכירוֹ:
שומר עז נפש, מפקד נחוש ונערץ, אוהב אדם ובעל ערכים שאהבת העם ואדמתו זרמה בעורקיו
למן הגיעו לארץ ישראל בגיל 11 שנים כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה.
גם בקריית חיים, המקום האהוב עליו ביותר, בו
בנה את ביתו והקים משפחה, וממנו אף נלקח למקום מנוחתו האחרון בשייח' אברייק, גם בקריית חיים, כפי ששמעתי פעמים אין ספור, שימש
כדמות מופת למבוגרים וצעירים.
את סיור השורשים שלי הנחה בכישרון וברגישות
הסופר ז'ק קנו, ועל כך אני אסירת תודה לו
ולכל אלה שיזמו, טרחו ולקחו חלק בארגון האירוע.
את היום המרגש הזה חתמה פגישה בביתה של גבי
רונן, אשר דאגה להזמין אליה לערב זה גם חברות מימי ילדותי. סיפרתי לנוכחות מעט
מתולדות משפחתי, ומן המתרחש "מאחרי הקלעים" של כתיבת הספר "ואליה
לא יבוא" – מלאכה שהעסיקה אותי כשלוש שנים.
אחת הנשים, יפה
ברזובסקי (שם נעורים) סיפרה לי על אירוע שעורר בי התרגשות רבה מאוד:
אביה, צבי ברזובסקי,
היה חבר ב "ועדת השמות" של קריית חיים. משהוחלט להסב את שמות הרחובות
המסומנים באותיות לשמות ממשיים, הציע כי רחוב ט"ז, הרחוב בו בנו הוריי את
ביתנו, ייקרא על שמו של יונה רסין. (אמא המשיכה להתגורר בקריה שנים ארוכות, עד שנאלצה לעבור לבית אבות) הצעתו זו לא התקבלה, אי לכך התפטר מתפקידו ועזב
בכעס את המקום.
לאמא לא סופר דבר וחצי דבר מאותו עניין , וכך לא
נוסף עוד צער על הכאב והגעגועים העזים שחשה עד יומה האחרון.
ציפי יניר רסין, 19.4.2010
- תש"ע - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.