11.11.09 חנן רותם: זיכרון לטווח קצר
שלשום הייתי במועדון גימלאים ושיחקתי
שחמט עם חברי. הוא שאל אותי: "אתה יודע מיהו השר לענייני מיעוטים?"
"לא".
חברי הסתכל בי בתדהמה: "אתה, שתמיד
ידעת שמו של כל שר וחבר כנסת, לא יודע מי השר לענייני מיעוטים?" התביישתי
להודות באמת, ולכן עניתי: "הגיל עושה את שלו..."
האמת עגומה הרבה יותר: למי בכלל איכפת מה תפקידו של כל שר
בממשלה המנופחת הזאת, כולל השרים בלי תיק (במשטרה? בממשלה?)
לסיפור יש המשך. אתמול, במרפאת קופת חולים, רתחה אישה על
אי-סדרים ואמרה: "התלוננתי למנהל הסניף, אם זה לא יעזור - אכתוב להנהלת
הקופה, ואם זה לא יעזור - אכתוב לשרת הבריאות". כיוון שהרותחת לא נראתה בדיוק
מהדור שידע את שושנה ארבלי-אלמוזלינו, הנחתי שאין
היא יודעת שאין שר בריאות בממשלה הנוכחית (את הפרט הזה אני דווקא יודע). לא תיקנתי
את טעותה. מחר יום חדש, ואולי תהיה שרת בריאות. או אולי שר בריאות? דניאל בן סימון
נראה לי מועמד מתאים. עם משקפיים, אינטליגנטי. אולי הוא גם יחזיר את הסיסמה
מהתקופה שלקופת חולים היו חברים ולא לקוחות: "בריאות העובד ערובה לניצחונו".
השאלה היחידה היא, איך לסייג את זה כדי לא לכלול את העובדים הזרים? אולי מחר
במועדון הגימלאים נפתור את הבעיה הזאת.
ישנה גם הבעיה איך ביבי יגדיל את הממשלה שלו כדי לא לפרק אותה,
אבל זאת בעיונת שהוא יפתור אותה. כמו שאומרים: כשנגיע
לגשר – נעבור אותו ואחר-כך נפוצץ אותו.