30.10.09 חנן רותם :
לא סתירה, לא סטירה, אולי סאטירה
פעם אחת, לפני שנים רבות, השתתפתי בישיבה של ועדת קניות
אוניברסיטאית. הימים היו ימי סוף השנה (האזרחית, הרחמן יצילנו), וכל מחלקה הביאה
רשימת קניות כדי לנצל את תקציבה. הפקולטה למדעי הטבע ביקשה לרכוש מיקרוסקופ
אלקטרוני, כחצי מיליון דולר מחירו. הידיים הורמו והבקשה אושרה תוך דקה-דקתיים.
המחלקה לפסיכולוגיה ביקשה לקנות חדר אטום לרעש, מחירו כמחיר עשר מכוניות מהודרות.
הבקשה אושרה מיד. וכך הובאו עוד כמה בקשות יקרות ואושרו לאלתר פה אחד. ואז הובאה
בקשה של המחלקה לתלמוד: לקנות וילון לחלון חדרו של ראש המחלקה. וילון? ככה סתם
לבזבז כספים? נציג המחלקה הסביר: קרני השמש חודרות לחדר ומפריעות לראש המחלקה
בעבודתו. כאן התפתח דיון ממושך ומעמיק על נחיצותו של הווילון. ראשית, האם אין תריס
לחלון, ואם יש תריס - למה נחוץ וילון? היה מי שהציע לנטוע ליד אותו קיר
עץ שיצל על החלון. אמנם היתה זו שנת שמיטה, אבל אפשר
להביא עץ בתוך עציצו, וכך לא ייחשב הדבר לנטיעה. אחר הציע להזיז את הרהיטים
שבחדר, כך שמכתבתו של ראש המחלקה לא תחשף לשמש. אינני
זוכר מה הוחלט. נדמה לי שאחרי הדיון הממושך הוחלט לדחות את ההחלטה לישיבה הבאה,
בכל אופן, שוב הוכח כי הזמן המוקדש לדיון עומד ביחס הפוך לחשיבות
העניין הנדון.
נזכרתי באותה אפיזודה, לאחר שנילי העלתה סוגייה
בקשר לשימור זכרו של יצחק רבין זכרו לברכה: האם יש לציין את האירוע הנורא על פי
התאריך האזרחי – או על פי התאריך העברי. הבעתי את דעתי בסוגייה,
ורמזתי כי היא הפחות חשובה בשאלה כיצד להעלות את זכרו של ראש ממשלה שנרצח בידי בן
עמו. לצערי, נילי לא נרמזה והסתערה לסתור אחד לאחד את כל טיעוניי בזכות המשך
השימוש בתאריך העברי לציון היום הנורא הזה.
בין לבין שמעתי בטלוויזיה ילד אומר כי הוא עצמו "לא חי
כאשר רבין נרצח, ולכן העניין לא חשוב". אם כן, אולי נפסיק לעסוק בהתאמתו של
הלוח העברי לסדר הקוסמי – ואפילו באותם לא-יהודים המתאבלים על רבין –
ונעבור לסוגיות החשובות. אותו ילד שרואיין הצביע על אחת מהן.
נילי הבטיחה כי תכתוב על השאר בארבעה בנובמבר. אני, לעומת
זאת, מבטיח לא להגיב על הדברים שהיא תכתוב, משום שנעלבתי כשהיא העלתה (או
הורידה) אותי לדרגת רבנים מחלקי הכשרים, ולכן נדרתי לא להיגרר יותר להגבה על
דבריה. אני? מחלק הכשרים? אילו עסקתי בכך הייתי מתגורר בווילה ולא בבית משותף. נו,
טוב, עם מעלית.
גייזי, אשר להערתך לגדעון שדמי על ציניות, אני רואה את דבריו לא
כציניות אלא כהבאה לידי אבסורד, שיטה מקובלת בוויכוח או בדיון. אגב, בהצעתו
של גדעון תיתכן פשרה: לכתוב עברית באותיות לטיניות. אליעזר בן יהודה ניסה להנהיג
זאת – ונכשל. מצד שני, אם נילי רואה את בעיית התאריך כבעיה חמורה וחשובה, אפשר
לנסות לראות את הדמוקרטיה בפעולה: תשלח נא למאה ועשרים הנבחרים את הצעתה. לשלוח
להם את הצעתה-בקשתה בדוא"ל – זו ממש פיסת עוגה.