31.1.10  מחנן רותם : היש לאלוהים חוש הומור ?

 

בעודי משוטט להנאתי באתר, נתקלתי בפתגם ביידיש:  אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט.  כיוון שאינני בקי בשפה זו, הפעלתי מנוע חיפוש אינטרנטי ומצאתי ניסיון-תרגום לעברית: אָדָם הוֹגֶה רַעְיוֹן וּמִצְטַחֵק עֶלְיוֹן. אחרי שהבנתי את הפתגם, הודיתי שביידיש זה מצלצל יותר טוב, אבל נזכרתי כי שמעתי משהו דומה בעברית. הפעלתי מח"פ (מנוע חיפוש פנימי), והגעתי לא רק למקורות, אלא גם לפסוק המקורי, אשר ממנו נוצר הפתגם ביידיש (ואני מניח שבלאדינו יש לו מקבילה):

"רבות מחשבות בלב-איש ועצת אדוני היא תקום" (משלי י"ט 21).

ואת כל זה הערתי לטובת אותם קוראי האתר שאינם שולטים ביידיש, וגם בגלל הנקודה היהודית (או אולי היידית): הפתגם ביידיש מייחס לכאורה צחוק לקב"ה, אבל למעשה אין זה צחוק, אלא לעג לחלש. ניסיתי להיזכר היכן יש בתנ"ך עדות לחוש הומור של הכל-יכול, ונזכרתי רק במקרה שרי.  אשתו החוקית של אברם חשבה שאלוהים מותח אותה – וכידוע טעתה, וילדה את יצחק. כלומר, האל שעשה לה צחוק היה רציני לחלוטין.  היה גם המקרה שאלוהים התערב עם השטן על צדיקותו של איוב, אבל סצינה זו, של אב ובנו שהם מהמרים כפייתיים,  נעדרת כל שמץ של הומור. מכל מקום, אשמח לשמוע אם מישהו מוצא בתנ"ך עדות להומור אלוהי.

לפיכך, אולי ההומור הוא מתת אלוה, אבל הוא העניק אותה לאדם רק משום שהוא עצמו אינו זקוק לה. והמאמין יאמר מן הסתם: צוחק מי שצוחק אחרון. לכך יסכים גם הכופר בעיקר: בדרך-כלל  ישנו מישהו שמבין את הבדיחה אחרי כולם, והוא צוחק אחרון.

   

                                    פתגמים אידיים