1.3.10 מנילי דיסקין "כשהיינו
ילדים" (בהערכה
לשרקה מורגנשטרן)
כשהיינו ילדים הייתה לנו אמירה
היתולית, ומי ששאל אותנו "מה נשמע"? היה מקבל תשובה,
בהלצה :"תלוי איפה שמים את האוזן". קריית
-חיים ,לאחרונה ,מקבלת מוניטין לא טובים בעיתונות, ומרחוק אפשר היה לחשוב שלא
נשארה בה שום חלקה טובה מאז. הערב למשה ביק, פרוייקט
"צהלה" ועוד עניינים שאורי יסוד מעורב בהם, התנדבותו של עודד ברונשטיין
למשימות קרייתיות שונות, וכנראה עוד הרבה שעל פעילותם
אינני יודעת - מחזירים את האמון והתקווה שהרוח הקרייתית
המיוחדת שרירה וקיימת. בא עניין ההוקרה לפעלה של שרק"ה
מורגנשטרן, והפיח תקווה שלא רק הזקנים זוכרים, ומתאמצים להחזיר עטרה ליושנה, אלא
שגם אנשי החינוך בקריה מבינים שחינוך דור הבנים והנכדים לערכים חשוב שבעתיים מכל
השג אחר. בכל הארץ מדברים על כך, גדעון סער מנסה להביא השראה בכוון הזה על
מערכת החינוך הארצית, והנה בקריה, בשקט, בצניעות, ובהבנה עמוקה של סדר
העדיפות הנכון והטוב, מימים ימימה - עושים את הדברים בלי הרבה
דיבורים. כל הכבוד לשרק"ה
ועוד יותר כל הכבוד לדודי גושן ולצוות המחנכים שבפועל שומר על הגחלת הקרייתית הנהדרת והמיוחדת. ברור לי,גם, שללא האתר של גייזי,
לא הייתי אני, וקרייתים רבים אחרים שנפוצו בארץ ובעולם
- יודעים שיש מי שמפיח רוח בגחלים שנותרו ממה שהייתה קריית- חיים של פעם שכולנו
זוכרים ואוהבים. שבוע טוב. נילי דיסקין-טדניר.