23.4.10 נילי דיסקין תגובה
לאורי יסוד ואילת לוינזון.
הי אורי. למרות שאני מסכימה עם כל מילה
שאמרת, רציתי להעיר, ולהאיר,
שבדרך כלל, רשות עירונית קובעת משכן לחלשים שבתוכה במקומות שאפשר לכנותם "החצר
האחורית" שלה.ומבחינה זאת, ההחלטה של מחלקת החינוך - מראה ,בפעם המי יודע כמה ,למה נחשבת קריית- חיים בעיני עיריית חיפה. ( במקרה
שעוד לא
הבינונו את הרמז מהשיטפון הפרוע של בתי עסק באח"י אילת, שמשדרים
לנוער מסרים דקדנטיים
ואנטי-תזה למה שהיה נחשב לערכי החינוך הנאותים בקריית - חיים שלנו". ).
ותגובה גם לאילת לוינזון ( הי אילת, אני זוכרת בנוסטלגיה,כבר כבוגרת שאינה גרה
בקריה,את המסיבות בבית שלך ושל
יוני ברחוב א', אליהן הייתי מגיעה מרמת השרון ) המראה הנורא של בי"ס נתיבים מעיד , שוב,
כאלף עדים על רפיון ידיהם של כל מי שמופקדים על חינוך הילדים והנוער בקריה. אם האוכלוסיה הזדקנה, ואין מספיק ילדים לבית הספר ( תהליך מוכר במקומות רבים בארץ)
עדיין, אפשר היה להשתמש במבנה לצרכים חינוכיים, תרבותיים, או אחרים - לרווחת
ותועלת בני קריית חיים. ההזנחה, קוראת לפעילות הפוכה ( והגרפיטי של כת השטן מוכיח). התחושה
היא שיש מי שלוטש עיניים חמדניות לבניין ולשטח האדמה שלו כדי להרוויח על חשבון
הקרייתים התמימים. הפיכת
הקריה וכל חלקה טובה בה ל"נדל"ן" היא מגמה מכוערת, ומסוכנת - אבל
היכולת לעשות משהו שלא באמצעות כוחות מקומיים - מאד מוגבלת
.אני יודעת שע"י קיטורים "לא בונים חומה" ( ובטח שלא מדינה) אבל אם ביום הזיכרון לא היה
אף נציג רשמי של מערכת החינוך ( כשאנחנו היינו תלמידים, באנו , כל הכיתות מכל בתי
הספר לאזכרות) מראה ,שגם בנתיב היחידי שדרכו אפשר עוד להחיות תקווה
וערכים,קרי - מערכת החינוך, עלו עשבים שוטים, והגננים התעייפו. חבל. נילי דיסקין