8.2.10 נילי דיסקין : "הדים
שבלב"
אני יודעת שאולי אקומם עלי
עולם ( של גולשי האתר) ומלואו. אבל כשאני רואה ( במצגת של אורן יהודה) שלג
באזור החרמון, אני לא מרגישה כמו השיר שמלווה את המצגת "שלג על עירי" זו
אינה עירי. לא התגעגעתי אליה
( רטרואקטיבית, באמצעות הורי) ואני לא מרגישה שזה
שלי.רובנו ראינו שלג הרבה יותר מסיבי בארצות אחרות, והוא היה הרבה יותר יפה (
בשונה משלג על ירושלים שהוא , לדעתי , אחד המראות היותר יפים
בעולם) אני לא נאיבית, וגם אני ראיתי איך הויכוח "מה לעשות
בשטח של גוש קטיף אחרי שיפונה" שניטש בין הפלגים השונים של הפת"ח
( חלק אמרו
אזור ספורט ונופש, וחלק אמרו - שיכונים למגורים) הפך תוך מספר ימים לחוכא ואיטלולא
ע"י החמאס שהפך את השטח לבסיס ליריית קסאמים על ישראל. אני לא חושבת שאפשר
להחזיר אף שעל אדמה שכבשנו -אלא במו"מ לשלום אמיתי, אם תאבי חיים
אנחנו. גם אני ראיתי איך נראים קיבוצי מזרח וצפון הכנרת מהרמה - והתחלחלתי. אבל
מכאן ועד לשיר לחרמון את השיר "שלג על עירי" יש מרחק רב. אני לא יודעת
אם או מתי אפשר יהיה לכרות שלום עם סוריה כמו עם מצריים. כנראה כבר "לא
בקדנציה שלי" אבל לדעתי, זו טעות לחנך ילדים על כך ש"רמת הגולן היא
שלנו". היא יותר בבחינת פיקדון. כך גם שטחים נרחבים ביהודה ושומרון. זה נראה
הבדל דק, בין תחושת ה"שלנו" לבין הידיעה הפרגמטית
שבשלב זה אין אפשרות להחזיר, אבל ההבדל - גדול מאד. וכדאי שלא נתבלבל, ולא נבלבל
את ילדינו. הספר שלאורו צריך, לדעתי, ללכת הוא - ספר החיים. ולא שום ספר אחר שכן
או לא הבטיח "לנו" מדינה מהפרת והחידקל - עד לים. שבוע טוב.
נילי שלג על עירי =שלישית מנטה מסטיק