25.4.10 נילי דיסקין "עוד
על ציפי יניר-רסין וספרה"
האתר הזה, המבורך, נותן לי הרבה הנאה. מלבד העובדה שזכרונותי יישמרו, ואף
יעלו על דיסק-כך לפחות אני מקווה, למען הדורות הבאים
שלי ושל אחרים,
אני מתוודעת באמצעותו לאנשים נהדרים, לאמנים מעולים, ולהווי מורחב יותר מזה שאותו אני, כאדם יחיד, זוכרת. גם פיסות פאזל
משלימות לתמונה ששמורה בזיכרוני - מתקבלות
בברכה. ההתוודעות האחרונה , (בינתיים רק דרך מיילים) ,היא עם ציפי. עשרות שנים לאחר שגרנו במרחק שני בתים האחת מרעותה,
אני עומדת לפגוש אותה. כהכנה שלחה לי ציפי את הספר שהוציאה
על אביה ,יונה רסין, מפקד ההגנה הנערץ. ציפי
קראה
לספרה "ואליה לא יבוא" ,והיא מגוללת בו בשפה קולחת, חפה מכל
הצטעצעות
לשונית
או אחרת , את קורותיו המדהימות של אביה מאז "נטש" אותו אביו, כשהיה בן
11, קצת
לפני מלחמת העולם הראשונה, כאן, על מנת שיקבל השכלה עברית בגמנסיה
הרצליה - ועד שהפך לאחד מראשי המגינים על המדינה שבדרך, תוך שהוא מתערה בהווי המקום,
הופך ל"בורר" בסכסוכי שבטים
בדואים, ומקים את "אגודת השומרים" יחד עם אלכסנדר זייד. הספר פורש בפנינו בצורה ששום ספר היסטוריה לא יכול - את
היריעה ,שבשל קרבתה אלינו בזמן - אנחנו נוטים שלא
להתעמק בה. זוהי תקופה הרואית לעם היהודי, שנשכחה מעט בשל מלחמת השחרור והכרזת העצמאות. מסתבר שמגש
הכסף נבנה הרבה לפני הנערים והנערות של אלתרמן, מבלי כמובן להמעיט
מתרומתם. יונה רסין היה ממתכנניו, וממעצביו,ושילם על כך בחייו. למען
הגילוי הנאות אומר רק שאבי היה אסיר הגנה בכלא עכו, ויונה רסין נהרג בדרכו לירושלים לפעילות למען שחרור אסירי המחתרות
מכלא עכו. אני
שז'אנר
הרומן ההיסטורי חביב עלי במיוחד ( לדעתי לא הייתי זוכרת כלום ממצריים העתיקה ללא הספר "שנהת
המצרי" . על השואה למדתי כמו שאר הילדים מ"יומנה של אנה פראנק", ולא מהורי שאותם פחדתי לשאול. על תקופת אלכסנדר
מוקדון מספריה של מרי רנו "אש משמים" ו-
"הנער הפרסי", ואפילו על הפרהיסטוריה למדתי מספריה של ג'ין אואל "שבט דב המערות" "עמק
הסוסים" ו"ציידי הממותות".) קראתי בשקיקה את ספרה של ציפי יניר-רסין על אביה, מפני שזהו רומן היסטורי לכל דבר. גם אם
השיחות בדויות , הן מהוות כעין שחזור לאחר מחקר
ובדיקה והצלבת סיפורים ומסמכים. כזהו רומן היסטורי טוב. רוצו לקרוא. גם בהתעלם מהעובדה שציפי
"נחתה" עם משפחתה בקריית- חיים, לאחר נדודים
בעקבות
עיסוקיו של אביה למען כולנו, וזה הפך להיות ביתה ובית משפחתה
הקבוע, מאז - הספר שווה קריאה. עוד
לא חלפו מאה שנה מאז האירועים המתוארים בו. הורינו חיו
בתקופה שעליה
מסופר, וגם אנחנו כבר באנו לעולם , ובכל זאת הספר נקרא כמו תקופה מכוכב אחר. דווקא ה"ריחוק" הזה מאפשר לנו לראות את
הדברים "כאילו מבחוץ" , ולהתחבר
אליהם
ללא משקעי ילדות פרטיים.וזו אחת מסגולותיו של הספר. השורות "ארשתיך לי בדם שאדם ונדם " מעולם לא היו כל כך מובנות
וקרובות כמו לאחר קריאת הספר. ועוד מילה לציפי, השיר והפרח במישמש הקרוב
יהיו מוקדשים לך.- שבוע טוב. נילי.
בנקישה על
השורה >> אלבום הספר על יונה רסין