7.11.09 נילי דיסקין "עַם
הקנאים"
כפי שכבר טענתי ברשימה מהרביעי לנובמבר, מי שמסכן
את קיומנו כאן הם הקיצוניים הקנאים משני העמים. אני רואה קשר ישיר בין יגאל עמיר
לבין מייג'ור חסן מליק שרצח לפני יומיים 13 חיילים
בפורט- הוד, ופצע כ-30. גם עליו נאמר בעיתונות האמריקאית שעשה את המעשה לבדו. אבל
כתוב גם שהיה מבקר באופן קבוע במסגד, שעשה הכנות למות (מסר את
כל רכושו לשכנה ואמר שלא יצטרך את זה יותר) ועמד להישלח לעיראק או
לאפגניסטן. היד שיורה היא ידו של היחיד, אבל הגוף
שמניע אותה הוא גוף דתי קיצוני וקנאי במקרה זה מוסלמי, ששם הקנאים הקיצוניים הם קבוצה
ענקית, לאו דווקא מאוחדת). אבל הכתובות על הקיר, נכתבות על קירות המסגדים,
ע"י "שליחי האל מטעם עצמם" שהולכים צעד אחד, או יותר, רחוק מדי
בפרשנותם, ומתירים את דמם של אנשים חפים מפשע. קרבנות
מקריים. לדעתי, דמוקרטיות שלא בולמות הטפות
כאלה ( במסגדים, בבתי כנסת, ואולי אף בכנסיות - אם כי כרגע אין יסוד לחשוב שיש
"צלבנים" מיליטנטיים) הן דמוקרטיות עוורות, שאינן מבינות שבלימת
הקיצוניות הזאת - היא בנפשן. לצערי - גם אנחנו נכללים ברשימת הדמוקרטיות האלה.
נכון שיש חשש מ"מדרון חלקלק" של צנזורה על מילים. אבל כעם שלמד על בשרו
איך מילים הורגות - עדיף חקיקה נוקשה יותר בעניין חופש הביטוי
( אם כי יש חוק מתאים. אבל אין
אכיפה מספקת) - מאשר סתימת פיות מוחלטת באמצעות רצח. אי אפשר לשלוט על כל מפגע
בודד, אבל אפשר גם אפשר, לשלוט על אלה שבמו פיהם זורעים
את זרעי הפורענות בראשם של אנשים מעורערים קצת ( או הרבה) בנפשם. שבוע טוב. נילי דיסקין.