14.2.10 נילי דיסקין :" אמא יש רק אחת"
יש גלגלים שאי אפשר להשיבם לאחור, ורכבות שכבר לא יחזרו לתחנה או כל קלישאה אחרת
שעולה על הדעת. אבל למחות - אפשר גם אפשר.
כשיום האם היה "יום האם "- זה היה יום מקסים שבו ליום אחד בודד הכירה כל
המשפחה תודה לעבודתה של האם, שלא משנה כמה קריירה היתה
לה בחוץ, וכמה בעלה היה שותף למלאכות הבית, עדיין היתה
זו היא שצרכי הילדים תמיד, אבל תמיד, קדמו לצרכיה. בשם רגישות חברתית
( ילדים שהם יתומים מאם) , התמסמס היום הזה בהפכו למשהו אמורפי ולא ברור
- "יום המשפחה". המשפחה זה כולם. וכמו במרבית המקרים של "תפשת
מרובה לא תפשת" זה מגיע בסופו של דבר לכך שזה "יום של אף אחד". אני
מבינה את הרגישות ( עשרות שנים עבדתי בשירות לאימוץ מתוך הכרה שילד בגיל רך, ובכל
גיל,בעצם, צריך הורים, או לפחות אם שצרכיו יהיו בראש מעייניה). אבל מוחה על
כך שבשם רגישות די מזוייפת לטעמי ( יש כל כך הרבה נכי
גוף ונפש ואיש לא מתחשב בהם בפעילויות שהם לא יכולים ליטול בהן חלק) - גזלו
מאיתנו את היום הנפלא הזה. אז לכל האמהות שבינינו. שיהיה
לכן יום נפלא, ושהוריכן, בני זוגכן, וילדיכן, יידעו להוקיר את מה ששום תקנה חברתית
לא תצליח לבטל. אמא יש רק אחת! וגם אם היא כבר
איננה - היא היתה רק אחת. וחסרונה מלווה כל אחד. אז
החזירו לאמהות את היום האחד שבו זכו למעט מן המעט של הכרת תודה לפועלן.אני, כאמא, וכגולשת - מסתפקת בשושנה הכתומה של גייזי לציון
וירטואלי של היום הזה. נילי דיסקין - טדניר.
כל
הכבוד לנילי שהצילה את כבוד האתר בכבוד יום האם . גייזי