שי גדיש יום הזיכרון תש"ע
נוכחתי אתמול בטקס מול האנדרטה לזכר בני קרית-חיים
שנפלו במערכות ישראל,והלב נצבט.
אני מסייג את דבריי מהמשפחות השכולות,ממארגני הטקס ומשתתפיו
(קומץ של בני נוער נהדרים תלמידי תיכון).
במהלך הטקס הבנתי שאיני שייך למקום. קהל המאות שהגיע
לטקס נחלק לשתי קבוצות: האחת- הייתה מורכבת
מהמשפחות השכולות ומילידי קריית-חיים שלהם זיקה עמוקה
לישוב אותו הקימו, בו גדלו והתחנכו ובו הקימו את
ביתם. השנייה - הייתה מורכבת מתושבים שלא מכבר הגיעו והתיישבו בקריה בה בחרו את מקום מגוריהם.
הבדל תהומי בין שתי הקבוצות. לא אפרט את כל
השתלשלות המאורעות בערב זה, אלא אציין רק את ההבדל :
בני קרית-חיים באו לטקס לכבד ,להוקיר ולזכור את בני
קריית-חיים שנפלו במערכות ישראל.
ואילו רוב התושבים הגרים בקרית -חיים באו לטקס מבלי לכבד את
זכרם של בני קרית-חיים שנפלו במערכות ישראל.
הלב כואב והנפש עצובה. הבנתי שזו לי הפעם האחרונה שאני
פוקד את המקום (בו נולדתי,גדלתי,חונכתי ובגרתי) ביום הזיכרון.
בעוד מספר ימים תוקרן בטלויזיה מיני סדרה בשם
"הנבלות" בכיכובם של גאון את פולק. ראיתי את הפרומו
של הסדרה ,ועלי לציין שאני מרגיש כמותם ומזדהה עם כל מהלך
שהם בצעו.
כתבו לפני באתר וכעסו על אריק איינשטין לפני שנים רבות
כאשר
שר שהמדינה הלכה לו פייפן. מסתבר שזאת המציאות- והלב כואב. הקומץ של עשבים שוטים
הפך לעם רב, ואילו אנחנו הפכנו בארצנו לקומץ.
אני >> מזדהה עם כל
מילה במאמר של פרופ' עוז אלמוג,
ולכן מזדהה הזדהות מלאה עם גיבורי סדרת המיני
בשם > הנבלות
בכיכובם של גאון
את פולק. שי
גייזי:שי יקר, נראה שגנבו את
המדינה כשנרדמנו בשמירה....