6.7.09   חנן רותם (רוטמילר): דברים שנאמרו במפגש אודות חיפוש קברי הצוללים האיטלקים.  (2)

בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, בערבה, איבדה אשת ראש הממשלה טבעת. החיילים שאיבטחו את הטקס נצטוו לסרוק את השטח ולחפש את הטבעת. היה רעש די גדול סביב פקודה זו לחיילים.

מיקי אלבר "איבד" שני קברים. איש לא קיבל פקודה לחפש אותם, והארץ לא רעשה. בכל זאת המון אנשים, אין לנו שום נתון כמה, יצאו ברכב וברגל לחפש את שני הקברים. הם לא הותירו מקום אחד שלא סרקו אותו.  לכל "החיילים האלמונים" הללו  תודה.

תודה גם לחבר שלא נמצא איתנו כאן, ואשר בלעדיו ספק אם היינו מגיעים לפתרון התעלומה. אינני מתכוון למיקי גוטשלק אלא לאינטרנט – אותה מהפכה שטרם הסתיימה ולכן עדיין קשה לנו לעמוד על מלוא משמעותה.

היכן נמצאת תחילתה של פרשת שני הקברים? אולי בפיתוח הצוללת? אולי בהחלטת מוסוליני להצטרף לציר? אולי בהחלטת מיקי אלבר ללמוד רפואה באיטליה? אולי בפיצוח צופן אניגמה  על ידי בריטניה? כדי לא להסתבך בסקירות ארוכות, אסתפק במשהו צנוע הרבה יותר: הפרשה מנקודת מבטי.

יום אחד החליטה הנהלת המשפחה שאני זקוק למחשב בבית. כל תחינותי, כי למסומם שנגמל לא מציעים סם – לא הועילו. בדרכי עורמה הוכנס המחשב לביתנו. וכמובן, חזרתי לצרוך את הסם הזה בכמות ניכרת. משוטט באינטרנט, בודק את יכולותיו ומגבלותיו.  יום אחד קראתי כי מכר שלי נפטר, ובכתבה נאמר בין השאר שהוא נולד ב-1932. אבל אני זכרתי שהוא בן השנתון  שלי - 1931 . נורא חשוב תאמרו, ובצדק, אבל בזוטות האלה כוחו של האינטרנט גדול.  אני מקליד

 >>  יליד 1931  ומגיע לתצלום  כיתה א' של המורה נחמה עם ילדי שנתון  1931 בקריית חיים. קרוב למרכז התמונה ילד נחמד מחייך, ולפי שמו הפרטי אני אומר לעצמי: הילד הזה הוא אני! מן הון להון מצאתי את עצמי נשאב לפורום באתר "קרייתים".  יום אחד התעורר בפורום ויכוח בשאלה הרת עולם: מתי בוטלה משמעת המים בצה"ל? זה אומר כך, וזה אומר כך, ובעקבות הוויכוח התחלתי להתכתב בדואר האלקטרוני עם מיקי אלבר. אחרי זמן לא רב אמרתי למיקי (בעקבות  התכתבות משותפת עם עדי, איש שייטת 13, גם הוא בעל עבר קרייתי  ובוגר בה"ד 1), כי בשעתו ערכתי אחד מספריו של מייק אלדר, "שייטת 13".  זה הספיק כדי שמיקי יספר לי איך כיתת רגליו לשווא בחיפוש אחרי שני הקברים של הצוללנים האיטלקים, שמייק אלדר מזכיר אותם בספרו.

וכך התחדש מאמץ החיפושים.

                                                    

-2-

מה היה המניע להישאבותי לחקירה זו: הרצון לעזור לחבר? סקרנות? האתגר שמציבה תעלומה כזאת? כנראה תערובת של כל אלה. האינטרנט סיפק לי את כל התחבורה שהיתה דרושה לי למסע הזה. בניגוד לאלי רביד ומיקי גוטשלק, ולכל הרבים האחרים שסרקו ברכבם וברגליהם בתי קברות, ארכיונים, בתי חולים ועוד מקומות ומוסדות – נתתי לאצבעות ללכת במקומי. חוץ מפעמיים-שלוש שנעזרתי ברגלי: כשביקרתי במשרדי רשות העתיקות, מרחק כחמש דקות הליכה  מביתי.

בפרשה הזאת הוכיח את עצמו האינטרנט ככלי מעולה, המאפשר לגמוא מרחקים עצומים ולחצות גבולות מדיניים במהירות רבה. בספטמבר 2008 סיפר לי מיקי אלבר על שני הקברים הנעדרים. בפברואר 2009 כבר נפתרה התעלומה על כל פרטיה.

כאשר סיפר לי מיקי אלבר על כל מאמציו וחיפושיו, הוא ציין כי לובה אליאב, בספרו "הרוח לא ייקח", מזכיר טיבוע צוללת אויב בירי תותחים מסטלה מאריס. לאחר שלא הצלחתי למצוא את הספר, פניתי למאתר הספרים איתמר לוי וביקשתי את עזרתו. באוקטובר 2008 ביקש איתמר בדף המידע שלו את עזרת הציבור באיתור שני הקברים. בו ביום פירסם פורום ההיסטוריה של אתר "פרש" את פנייתו של איתמר, וכעבור יומיים פירסם גם גייזי את הפנייה ב"אתר החופשי". במקביל פנינו לכל מי שעשוי היה לדעת משהו על התעלומה: היסטוריונים, מומחים להיסטוריה צבאית ולתולדות ארץ ישראל, חובבי צלילה וארכיאולוגיה ימית, חוקרים של בתי הקברות בארץ, וגם למוזיאונים ולארכיונים, ובעצם – למי לא. איתמר לוי הגדיל לעשות ואת פנייתו לציבור שידר יותר מפעם אחת גם בפינתו ברדיו. גם מושיק טימור נרתם למשימה והקדיש למיקי אלבר זמן בתוכניתו "שישי אישי".

בכלל, ההיענות לפניותינו בדואר האלקטרוני היתה יוצאת מהכלל. גם מי שלא יכול למסור מידע רלוונטי, סייע בעצה וצייד אותנו בשמות של מומחים שעשויים לעזור.

עד מהרה התפשטו החיפושים כאש בשדה קוצים, או אולי כגלים בבריכה שאבן נזרקה למרכזה. לא נותר בית קברות אחד שלא ביקרו בו עשרות רבות של אנשים, וכל מי שהגיע בגל השני או השלישי של החיפושים שמע: כבר היו כאן ושאלו על כך. ככל שחלף הזמן, ותיאוריות שונות הופרחו והופרכו,  התברר יותר ויותר: השניים אינם קבורים בארץ. אנחנו בצד של האין קברים.

-3-

אולם, בדרך ארוכה ומפותלת, פנייתו של איתמר לוי לציבור נשאה פרי. מישהו הדפיס ותלה אותה באוקטובר 2008 על לוח מודעות של קיבוץ בערבה. אחד ממכריו של מיקי גוטשלק הביא לו את הדף הזה – ומיקי נדלק. וכך פעלו במקביל שני מנועי חיפוש אנושיים: אלי רביד בצוות של מיקי אלבר וחנן – סורק כל בית קברות, ארכיון ומוסד רלוונטי בארץ -  ומיקי גוטשלק בצוות של אדם אחד, פועל בחשאי,  במסורת אנשי הדממה. מיקי גוטשלק עשה צעד נוסף: מלבד סריקת בתי הקברות בארץ, הוא נכנס לכמה פורומים בחו"ל, ביניהם של ותיקי הלופטוואפה ושל אנשי הקומנדו הימי באיטליה.

חוקרת ישראלית סיפרה לנו:  [רב חובל בדימוס] אמר שזה להיט בחיפה בחודשים האחרונים, וקיימת תחרות בין [פרופסור נודע] לבין מיקי גוטשלק מי ימצא ראשון את הקברים.

כיוון שמיקי גוטשלק ניצח בתחרות, לא ננקוב בשמו של הפרופסור.

ובתחרות בין האינטרנט לאדם, נוכחנו בכל זאת במותר האדם: אמנם האינטרנט מאפשר לנו להגיע כמעט לכל אדם ולהרבה מידע. אבל כאשר לוחם שייטת ישראלי משכנע את עמיתו האיטלקי לאסוף את חבריו, "להשתלט" על משרדי אגף ההנצחה במשרד הביטחון האיטלקי ולא לצאת משם בלי מידע היכן קבורים שני הלוחמים האיטלקים – האדם מנצח.

וכיוון שיש לנו רופא בצוות, הרשו לי להעיר הערה בתחום הרפואה: בשנים האחרונות מצאו תרופה מופלאה להיפראקטיביות והפרעות קשב של ילדים: ריטלין. במקרה הזה הייתי אומר: יותר רע מאוחר מאשר בכלל לא. אשרינו שבילדותנו לא היתה עדיין התרופה הזאת. אני מניח שאלי רביד ומיקי גוטשלק היו ילדים היפראקטיביים, והם עדיין כאלה. שוו בנפשכם מה היינו מפסידים אילו הלעיטו אותם ריטלין. אמנם מיקי א נאלץ לפעמים לצנן את התלהבותו של מיקי ג, ו"שלח אותו להכין עוד קצת שיעורי בית", אבל התוצאה הסופית היתה: פתרון מלא של החידה, כולל תצלום מצבת קברו של דאל בן בעיר הולדתו בצפון איטליה, שמיקי אלבר הצליח להשיגה. נותר עוד ויכוח על המקום המדוייק של ה"אין קברים", אבל בטוחני שגם הוא ייושב בדרכי שלום.

עוד הערה על האינטרנט. זהו אחד הכלים הדמוקרטיים החזקים ביותר. לא לחינם משטרים אפלים שונאים אותו ומשתדלים להגבילו עד כדי חניקתו. לא רק שהוא מאפשר להשפיע ולקדם עניינים – הוא גם מאפשר להגיע כמעט לכל אדם במערכות המימשל והחברה – אם רק יש לך כתובת הדואר האלקטרוני שלו. ומנסיוני – ברוב המקרים

-4-

גם תזכה לתשובה, ואפילו לתודה. מצאתי אפילו את כתובתו של ולדימיר פוטין. לא כתבתי אליו, שהרי מה  הוא כבר יכול לדעת על שני קברים של לוחמים איטלקיים שנפלו בארץ ישראל?

 

                                                                          חנן רותם