ילנה (הלנה) בונר
– דברים בפורום החרות באוסלו- 19.5.2009
גבירותיי
ורבותיי!חברים יקרים! בהזמנה לכנס הזה ביקשני היו"ר לספר על חיי והסבל
שהיה כרוך בהם וכיצד
זה קרה שעברתי את כל זה. אך כמדומני אין זה חשוב היום ולכן
אקצר בנושא הזה.
בגיל 14 נשארתי
יתומה. אבי הוצא להורג ואמי נשלחה ל-18 שנים במאסר והגליה. מי שטיפלה בנו הייתה
הסבתא. המשורר ולדימיר קורנילוב שגורלו היה דומה כתב כי נדמה כי בשנים הללו לא היו
אמהות. היו רק סבתות... היו מאות אלפי ילדים כאלה. אליה אהרנבורג קרא להם
"היתומים המוזרים של שנת 1937".
לאחר מכן הייתה
המלחמה, דורי כמעט ונעלם, אך אני הייתי בת-מזל. שבתי מהמלחמה. הגעתי לבית ריק-
סבתי
נפטרה
בלנינגרד הנצורה. לאחר מכן חיים בדירה הקומונאלית. 6 שנים רעבות למחצה
בתקופת הלימודים בביה"ס לרפואה, אהבה, שני ילדים, חיי עניות של רופא סובייטי.
אך לא הייתי היחידה שכך חייתה- כולם חיו כך. פעילות דסידנטית. הגליה. אך היינו יחד
וזו הייתה תקופה מאושרת.
כיום העת לעשות
סיכומים (והרי בגיל 86 יש לעשות סיכום מדי יום)- על כן אוכל לתאר את חיי בשלוש
מילים- חיי היו טיפוסיים, טראגיים ונפלאים. מי שחפץ בפרטים יקרא נא את שני ספריי-
הם תורגמו ללשונות רבים. קראו את ה"זיכרונות" של סחרוב. כמה מצער שלא
תורגמו ה"יומנים" של סחרוב שיצאו לאור ברוסיה בשנת 2006. ככל הנראה
ב"מערב" לא מתעניינים בסחרוב ומשנתו. [---].
באותם השנים שעברו
מאז נפילת חומת ברלין העולם השתנה בצורה שלא תיאמן ובמהירות מדהימה מבחינה
היסטורית. אך האם העולם שלנו נהיה טוב יותר עבור כ-6.8 מיליארדי האנשים המאכלסים
את כדור הארץ הקטן שלנו? כמדומני אין תשובה ברורה לשאלה זו, וזאת על אף כל הישגי
המדע והטכנולוגיה, אותו תהליך שאנו נוהגים לכנות "קידמה". כמדומני העולם
נהיה בלתי-צפוי, מדאיג ושברירי יותר. תחושות הבלתי-צפיות, הדאגה והשבריריות בצורות
אלו ואחרות נכונות הן למדינות והן לכל אדם ואדם. החיים הציבוריים והפוליטיים נהיים
יותר ויותר וירטואליים כתמונה על צג המחשב.
בה בעת הצד החיצוני
של החיים המעוצב ע"י הטלוויזיה, העיתון או הרדיו נשאר כשהיה: אין ספור כנסים,
ועידות, פורומים ותחרויות- מיופי ועד לאכילת סנדוויצ'ים. לכאורה התקרבות אך
במציאות הממשית- פירוד.
וזה לא משום המשבר
הכלכלי או שפעת החזירים. זה החל ב-11.9. תחילה המחבלים יצרו אימה וזעם, אותם אלה
שהרסו את מגדלי התאומים ושותפיהם בלונדון, מדריד וערים אחרות, שאהידים שפוצצו את
עצמם ליד אתרים הומי חיים כגון חתונות ודיסקוטקים, אשר סדאם חוסיין שילם 25,000 $
למשפחותיהם. ולאחר מכן בכל הואשם בוש וכרגיל היהודים, היינו ישראל. דוגמאות- דרבן I ונסיקת האנטישמיות באירופה--- דרבן II ובה הדובר הראשי אחמדינאג'ד מציע לחסל
את ישראל.
על-כן אדבר על ישראל
ועל היהודים. ולא רק כיוון שאני יהודיה, אלא בראש ובראשונה כיוון שהעימות
במזה"ת מעת סיום מלחה"ע ה-II היה לזירת המשחקים הפוליטיים
והספקולציות של המעצמות הגדולות, מדינות ערב ושל פוליטיקאים מסוימים המנסים לבנות
את שמם הפוליטי על תהליך ה"שלום" ואולי אף השואפים לזכות בפרס נובל
לשלום. פעם פרס זה היווה את העיטור המוסרי הגבוהה של הציוויליזציה שלנו. אך לאחר
דצמבר 1994 כאשר אחד מזוכי פרס זה נהיה יאסר ערפאת, ערכו האתי של הפרס התערער
קשות. לא תמיד קיבלתי בברכה החלטות לגבי מועמדות זו או אחרת לפרס זה אך הבחירה
בערפאת זעזעה אותי. גם כעת אינני יכולה להבין ולקבל את המצב בו סחרוב וערפאת יחדיו
נמנים על מועדון זוכי פרס זה.
בחיבורים רבים סחרוב
כתב ודיבר על ישראל. יש בידי אוסף של ציטוטים בנושא.--- הנה כמה מהם: "זכות
קיומה של ישראל הנה זכות שאינה ניתנת לערעור", "יש לישראל זכות להתקיים בגבולות ההולמים
את צרכיה הביטחוניים", "כל
מלחמותיה של ישראל הנן מלחמות צודקות שנכפו עליה בחוסר אחריותם של מנהיגים
ערביים", "באותם התקציבים המושקעים ב [טיפוח ה] בעיה הפלסטינית ניתן היה
ליישבם ולשקמם בארצות ערב".
במשך כל שנות קיומה
של מדינה זו [ישראל] מתנהלת מלחמה. כמה מלחמות בהן ישראל ניצחה וכמה בהן לא נתנו
לה לנצח. וכל יום מביא עמו ציפייה לפיגוע או מלחמה חדשה. וכבר היו "יוזמות
השלום של אוסלו", ו"לחיצות היד בקמפ-דויד" ו"מפת הדרכים"
ו"שלום תמורת שטחים" (וכל זאת מדובר בכברת ארץ קטנטנה שניתן לראותה מקצה
אחד למשנהו ביום בהיר בעין בלתי מזוינת).
כעת באופנה מוטיב
חדש-ישן: "שתי מדינות לשני עמים". לכאורה נשמע טוב. אין מחלוקות בקרב
רביעיית "עושי השלום" הכוללת את ארה"ב, האו"ם, האיחוד
האירופאי ורוסיה ("עושת שלום" כבירה שברקורד שלה המלחמה בצ'צ'ניה---).
אך בה בעת ה"רביעייה" מציגה
דרישות כלפי ישראל, דרישות המשותפות גם למדינות ערב ולמנהיגים הפלסטיניים. ואדבר
רק על דרישה אחת כזו- הדרישה להשבת הפליטים. [---]
אוכלוסייתה של
ארץ-ישראל היא 7.5 מיליון מתוכם כ-2.5 מיליון ערבים אתניים הקוראים לעצמם
פלסטינים. תארו לעצמכם מה יקרה עם למספר הזה יתווספו עוד 5 מיליון ערבים ומספרם של
הערבים יעלה על מספר היהודים בכברת ארץ זו. ובחלק מהארץ תוקם מדינה פלסטינית נקייה
מיהודים שכן אחת הדרישות היא העברת יו"ש, נקיים מיהודים, לפלסטינים, כאשר
עזה, כידוע, כבר נקייה מיהודים.
התוצאה תהיה מוזרה
ומפחידה כאחד. ולא כיוון שישראל תחוסל הלכה למעשה- לא אותו הזמן ולא אותם היהודים,
אלא עקב זיכרונם הקצר של רביעיית "עושי השלום", של מנהיגי המדינות
המייצגים את הרביעייה ואת עמיהם במידה וירשו דבר שכזה. הרי תוכניתם ב "הקמת
שתי מדינות לשני עמים" היא הקמת
מדינה הנקייה מיהודים מבחינה אתנית ועוד מדינה בה זה עלול לקרות באופן פוטנציאלי.
ארץ הקודש- Judenfrei. חלומו של אדולף היטלר סוף-סוף יתגשם.
וכעת חשבו אתם, אלו מביניכם שתבונתם עוד לא נטשתם, היכן ובמי כיום מצוי הפשיסט?
ועוד שאלה לי
המופנית לעמיתי שוחרי זכויות האדם. מדוע גורלו של החייל הישראלי גלעד שליט כלל
איננו מעניין אתכם, בניגוד לגורלם של עצורי גוואנטנמו? הרי דאגתם לכך שגוואנטנמו
תזכה לביקורים של הצלב האדם, של המשפטנים, של התקשורת. אתם יודעים מהם תנאי
כליאתם. פגשתם את אלה שעברו עינויים. פרי מאמציכם הוא איסור העינויים והחלטה על
סגירת הכלא הזה שקיבל הנשיא אובמה---
בשנים בהם שליט נמצא
בשבי ארגוני הטרור קהיליית מגיני זכויות האדם הבינ"ל לא עשתה דבר למען
שחרורו. מדוע? הוא חייל שבוי והאמנת ז'נווה חלה עליו. בה נאמר ברורות כי חל איסור
להחזיק בני ערובה וכי חייל שבוי, על אחת כמה וכמה פצוע, זכאי לביקורי הצלב האדום
ועוד כמה דברים בנוגע לזכויותיו. העובדה שנציגי ה"רביעייה" מנהלים
מו"מ עם אלה המחזיקים את שליט כאשר לא ידוע היכן ובאילו תנאים הוא מוחזק,
מפגין באופן מובהק את זלזולם כלפי מסמכים בינ"ל ועל הניהיליזם המוחלט שלהם
בתחום זכויות האדם. האם מגיני זכויות האדם גם לא זוכרים דבר ביחס למסמכים
הנ"ל?
ועוד אני סבורה כי
צעד קטן אך ריאלי לשלום צריך להיות שחרורו
של שליט. שחרור ללא תנאי ולא בעסקת חילופין בה ישראל תשחרר 1000 או 1500 אסירים
הנמצאים בבתי הסוהר הישראליים בהתאם להחלטות בתי הדין הישראליים שניתנו כעונש על
פשעים אמיתיים.
ושוב אני חוזרת
לשאלתי- מדוע שותקים מגיני זכויות האדם? איני מוצאת שום תשובה זולת התשובה הבאה-
שליט- חייל ישראלי, שליט- יהודי. הווה אומר שוב אנטישמיות מודעת או בלתי-מודעת.
שוב פשיזם.
עברו 34 שנים
מהתקופה בה ייצגתי את בעלי אנדריי סחרוב בטקס קבלת פרס נובל לשלום. אז הייתי
מאוהבת בארץ הזו [נורבגיה]. את קבלת הפנים שקיבלתי אז אשא עמי תמיד.
כיום אני חשה דאגה
ותקווה (כך סחרוב קרא לחיבורו אשר נכתב עבור וועדת פרס נובל בשנת- 1977). דאגה-
עקב האנטישמיות והאנטי-ישראליות ההולכת וגודלת באירופה ומעבר לה. בה בעת אני חשה
תקווה שהארצות, מנהיגים ועמיהם בכל מקום יזכרו ויאמצו את צוואתו המוסרית של סחרוב
הקובעת כי "בסופו של דבר, הבחירה המוסרית, מסתברת גם כבחירה הפרגמאטית
ביותר".
הערה: הדברים
תורגמו מרוסית ע"ב טקסט שקיבלתי בדוא"ל וניתן למוצאו ברוסית בקישור
המצ"ב- http://grani.ru/opinion/bonner/m.151256.html.
התרגום, הקיצורים וההדגשה במשפט המסכם שלי. כל האחריות על טיב ואופי התרגום
חלה עלי בלבד.
ליאון גרשוביץ.