1.7.09
מאת נילי דיסקין
: "להיות ילד בקריית חיים"
להיות ילד בקריית חיים של אז, לא היה רק "פיקניק" שכולו הנאה . צפיתי
בקטע מהסרט "פרח הסלע" , הסרט הראשון שאותו ראיתי, עם הורי , בהיותי בת 4
תחושת הפחד חזרה אלי. זה שאין בצד תרגום על רקע כתום מקרטע ,שלעיתים לא ממש הולך
בסינכרוניזציה עם הסרט - אפשר לי לחוש שוב את החוויה במלואה, כי הרי לא ידעתי
לקרוא בגיל זה. והחוויה, הן מתחילת הסרט והן מהקטע האחרון שלו, ( אני לא בטוחה
שאצפה בכולו במישמש) - היא חוויה של פחד. נכון יש שם טבע. אבל טון הדיבור,
המכות, ההצלפות, והפחד של הילדים - בהחלט עבר אלי. קניתי השבוע לנכדי את
"סיפורי האחים גרים" קראתי אותו בעין ביקורתית, ודי
נחרדתי. אני לא מבינה, מה חשבו להם אז הורינו ומחנכינו? מילא להפחיד
ילדים קטנים לבל ייפגעו ( מאש, מטביעה במים, ומחיות מזיקות) אבל סתם ככה? מבני
אדם? מכל מה שזז?מלאבד אותם? שזה הפחד הכי גדול של ילד שתלוי בהוריו
לקיומו?. אני שמחה שהתקדמנו מאז, למרות שלדעתי, דרוש כעת איזון מחדש של
"זכויות הילד" אל מול האנרכיה שפרשנות מוטעית של המושג הזה, גרמה לנו.
( הרבה הורים כיום מתקשים להבין שלשים גבולות לילדים כבר כשהם קטנטנים זה "
לתת להם" ולא להיפך). אז דנילו,
או דנילושקה, עם כל ההתפעלות ממה שהאתר הזה יוצר
בעבודת צוות מופלאה, וביכולת עוד יותר מופלאה של גייזי להשיג כמעט כל שבריר
של זיכרון מילדותנו בקריה - ולתת אותו בצורתו המקורית- אני, לסרט הזה לא
חוזרת! איך למרות ההפחדות היינו ילדים כל כך שמחים,
משוחררים ומאושרים - לאלוהים פתרונים. נילי דיסקין – טדניר
גייזי : גם אני לא זוכר שגדלנו מפוחדים בגלל
הסרטים האלו : אם היינו ממש לומדים לפחד מבני אדם זאת הייתה יכולה להיות הכנה
לחיים האמיתיים של היום: עם סכינים בבית הספר דקירות כל ערב שבת בפאבים, "בני
אדם" ולא מפלצות שתוקפים קשישים, אנסים,פדופילים גנבים,רמאים ,משחדים , מפירי
אמון ונוכלים על כל צעד ושעל , מה לא ?
גם בלי התרגום של רשקש יש לסרטים האלו ערך מוסף, אמנותי שבגיל מבוגר
יותר אפשר ליהנות ממנו.
חוץ מזה המפלצות
למיניהן הן הפופולאריות ביותר אצל בני הנעורים ואלו גם הסרטים הכי מצליחים....
(כי אולי "המפלצות"
לא גרועות כמו בני אדם...)
http://www.youtube.com/watch?v=QsA96WVgInk