7.7.09 מנילי דיסקין
:
"
לא ככל העמים" (תגובה לרשימתו של צביקה רצח במדבר)
העם היהודי אף פעם לא היה, ואף פעם לא יהיה ככל העמים. יש לזה
תובנות ואיפיונים חיוביים רבים - אבל יש גם
"שליליים". כמעט כל אחד מאתנו נושא על גבו "משא"
כבד של התרחשויות היסטוריות המושלכות גם עליו
( נצר לניצולי שואה, למשפחה שכולה ממלחמות ישראל, לחבורה שאחדים מבניה
נהרגו על הגנת הארץ הזאת, קרבנות האנטישמיות בת זמננו, וכ"ו וכ"ו). לפעמים כשאני כועסת על מישהו זר ( נותן
שרות או בעל מקצוע, או סתם נהג בכביש לידי) אני אומרת לעצמי שאולי יש עליו משא
כזה, ומי יודע מה טמון שנים רבות או לא כל כך רבות -בלבו, איזה פצע
נשכח מלב האחרים -עדיין מדמם אצלו. ואני מסכמת לעצמי באנחה " ארץ אוכלת
יושביה". זו לא הצדקה לכלום, אבל החשיפה של
צביקה את מה שקרה לאביו ולשאר הקודחים והנוטרים, בזמן שלצעירים בינינו נראה כמו
"פרה-הסטוריה" ושעדיין מטיל את רישומו וכאבו על
אלה שנותרו , מביאה אותי שוב לתהייה הנושנה כל פעם כשאני פוגשת אדם זר . מה
הוא נושא עמו? איזה כאב מכאביה של הארץ הזאת או מכאבי העם הזה הוא מנת חלקו ? אני
מאמינה גדולה בכך שעלינו להיות רגישים לבני אדם באשר הם, אבל בגרמנית יש משפט האומר
ש":חולצתו של אדם קרובה אליו יותר מאשר מעילו"- וכשהכאב הוא כאב ישראלי,
אז לי, מה לעשות, הוא כואב קצת יותר. נילי דיסקין – טדניר
חווה אלברשטיין שרה "מירדף" > http://www.youtube.com/watch?v=GU98gFQEIYk