9.6.09 :"רשומון מודרני". מאת נילי דיסקין
אני
יודעת שהאתר של גייזי אינו אתר פוליטי. הוא לא בא בשום אופן להחליף פובליציסטיקה
עיתונאית. אבל לפעמים. בראיה רחבה, לאורך זמן וממרחק - אתה תוהה אם הגדרותיך
ותפישת המציאות שלך מיום האתמול עדיין שרירה וקיימת. כך קרה לי אחרי
רצח רבין, כשבמשך כחצי שנה התאבלתי על האיש שנרצח, ועל הדרך שאבדה , אבל רק
בבחירות, חצי שנה אחר כך, הגיע ההלם הגדול והזעם על שאני חיה במדינה שהרוב
הדמוקרטי בתוכה הסכים להחליף ראש ממשלה באמצעות רצח פוליטי. אני
יודעת שעד היום הנאיביות שלי גובלת לעיתים בטמטום, אבל מודה שחשבתי שאנשי הליכוד ,
שלא יוכלו להצביע למפלגה "שמאלנית" ישימו בבחירות של מאי 1996 פתקים
לבנים כמחאה על כך שמנסים לקבוע עובדות באמצעות רצח.ההתפכחות - הייתה כואבת למדי,
ואני לא חושבת ש"חזרתי" לאיתני ממנה - עד היום. כך
קורה לי היום עם הבחירות בלבנון. כמו כולם נסחפתי ע"י העיתונות על כל
שלוחותיה, וועדת וינוגרד, וסיפורי זוועות של ישראלים
מחיפה וצפונה - על כשלון מלחמת לבנון. כשלון שלנו. ועקבתי כמו כולם, אחרי
הדיווחים על "הסקת המסקנות והלקחים", שיפורים ושדרוגים של הצבא
וכד'. אבל. היום עם ניצחון המפלגות העצמאיות בלבנון
ותבוסת החיזבאללה ושולחיו - ולמרות שאני לא ממש חושבת שהחיזבאללה ישתוק להם על כך,
ימים יגידו כמה "ארוכה" תהיה שמחת הניצחון, למרות הכל , אני חושבת
שהבחירות היום בלבנון הן ניצחוננו שלנו על החיזבאללה.
בעולם המודרני, המלחמות, התבוסות, והניצחונות , אינם חד- משמעיים
וברורים כל כך.אני לא מרחיבה. רק רציתי לשתף את אלה שהלכו שפופים, והיו מוטרדים
מ"קרבנות החינם" של מלחמת לבנון. קרבנם לא היה לשווא.ויש דברים שרק
הזמן, ושר ההיסטוריה יכולים לשפוט. שבוע טוב. נילי דיסקין.