27.6.09 :"אחרי מות - קדושים אמור"
אני נמנית על אלה שחושבים שיש להפריד בין האמן ליצירתו.
אני יודעת שגייזי חושב כך,בנוגע לכותבים לאתרו. ואני
יודעת שהרבה מבקרי אמנות סבורים כך. אבל יש דברים שקשה לבלוע. פארה פוסט לא היתה שחקנית כל כך דגולה, אבל היתה
אשה אמיצה, ומודל לחיקוי להרבה צעירות נכון , קצת שטחי.
אבל "תסרוקת פארה פוסט" הפכה לנכס צאן ברזל של המספרות, (גם בישראל).
ביש המזל שלה גרם לה להשכח מייד עם מותה בשל מותו הצמוד
של מייקל ג'קסון. החתן שלי, יצא לפני שעה קלה ( שעת ערב מאוחרת בלוס-אנג'לס)
לצלם את פיסת ההסטוריה ( וגם ההיסטריה-יש לאמר) המתרחשת סמוך לביתו. לי, קשה לעכל את
"גאונותו" ה"פופיסטית" של מייקל
ג'קסון - אל מול הילדים ( שרק אחד מהם מצא כח
בנפשו להעיד בבית המשפט), אל מול הערותיו ש"אין הוא רואה כל רע בכך שלוקח
ילדים אל מיטתו בלילות", את נפנוף התינוק שלו מעבר לחלון במלון, כשהוא מסכן
את חיי התינוק, וכשהתינוק מכוסה במפית על כל פניו ומביע ברגליו
מצוקה. אולי צריך לקחת מרחק של זמן מחיי האמנים האכסצנטריים שהיו גאונים בתחומם (מוצארט,
סלבדור דאלי, וגנר וכד') ושבחייהם הפרטיים היו דברים דוחים ומגעילים במיוחד.
בכל אופן אני מסתכלת על "פסטיבל" ג'קסון שנערך אל מול עינינו וחשה שאט
נפש ברמה שלא מאפשרת לי ליהנות ולהתפעל מה"גאונות" שלו. אולי רגישות
יתר. אולי צדקנות. אבל אני מעדיפה אמנים שגם כבני אדם הם ....... בני -
אדם. שבוע טוב. נילי דיסקין.