22.3.09 "חיבור בלתי אפשרי" : מאת נילי
דיסקין
החיבור בין התפילה הזכה של אנא בכוח, עם
חיילי צ.ה.ל , ה"יד" המבצעת של ה"בכוח", עם הפרטים הדולפים על
הרג חפים מפשע בעזה, ללא מחשבה נוספת רק כי - התירו בפקודה, עם נדודי שינה,
ועם הידיעה הטריה על סיכול פיגוע בחניון לב המפרץ - הטילו אותי אל בליל רגשות
שאינם נמהלים, והאחד אינו מבטל את רעהו. אני יכולה רק לקנא באלה
שהדברים ברורים להם, ונצפים בשחור-לבן. החיילים שלנו. הבנים של כולנו.
זקוקים ל "גדולת ימינך תתיר צרורה". גם אנחנו זקוקים לתפילה הזאת.
אבל, גם האמא והילדה בעזה, שבאו מהצד הלא נכון של
החיילים,הילדים שהחמאס הפך לבני הערובה שלו ונתן לנו בכך צידוק.מאה השנים
שמספרות לנו סיפור של עלילה פשטנית למדי " רדפו אותנו. באנו לארץ אבותינו.
וכאן לא רוצים אותנו ומנסים להכחיד את כולנו כעם, ואותנו כיחידים", הסיפור
הזה - הנכון כשלעצמו, מתערבב לי עם נרטיבים אחרים, של האנשים שחיו כאן ,ולא
הרגישו שמשק כנפי ההיסטוריה מחייב אותם להתאדות, ושההסטוריה
שלהם אולי לא בת אלפיים, אבל מספיק עתיקה כדי לטעת שורשים עמוקים באדמה
הזאת. מאיפה שאני לא מסתכלת על זה - אני מוצאת חיבורים בלתי
אפשריים, ושאלות בלתי פתורות ( האם מלחמתנו הופכת למלחמה דתית? ) וברור לי
שהחיבורים הבלתי אפשריים האלה, למי שלא מצליח להסתפק בשמחת - חיים בלתי
פילוסופית בעליל, החיבורים האלה - הם חיי, חיי דורנו, ומי יודע חיי כמה
דורות כאלה עוד לפנינו. האיחול של "שבוע טוב"
לכולנו, נשמע לי כרגע כמעט כתפילה חרישית. נילי דיסקין-טדניר
http://www.youtube.com/watch?v=4JbYnmoP5MI
אנא בכוח גירסת צהל.