10.5.09   מאת אהרון ברן  :   "לדעתי רצוי לפרסם".    הארות בצהוב על ידי.     (ברן)

 

 

 מאת שמואל חרל"פ
ערבים מבינים רק כוח

וגם את אותו הם מתקשים להבין, עובדה: 61 שנה אנו פונים אליהם בדרך זו, וזה לא עובד.

הטענה שהערבים מבינים רק את שפת הכוח והאלימות שגורה בפי רבים. היא לעיתים מוצדקת אם מחליפים את המילה "רק" במילה "גם". ולראיה, מאז מלחמת לבנון השנייה נזהר חיזבאללה מלפעול נגד ישראל בגבול הצפון ונסראללה, למרות הרטוריקה המתלהמת, לא ירה אפילו פעם אחת כשצה"ל כתש את חמאס במבצע "עופרת יצוקה". כלומר, ההרתעה הישראלית - דוקטרינת הדאחיה - עובדת.

עדיין, אם "הערבים מבינים רק את שפת האלימות והכוח", כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמשך 61 שנים אנחנו פונים אליהם בשפה זאת, ומדגימים להם אותה שוב ושוב ועדיין הפלשתינים מסרבים להבין ומתעקשים על המשך הלחימה בישראל? מחאג' אמין אל חוסייני דרך אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ועד חאלד משעל, כולל לעיתים אבו מאזן ואבו עלא, ההנהגה הפלסטינית דבקה ב"מוקאוומה", ההתנגדות הפעילה של מאבק אלים.

ההסבר האפשרי להתעקשות הפלשתינית על המשך המאבק הוא צירוף של שתי תובנות: ראשית, אמונתם שהזמן פועל לטובתם כי ישראל לא תוכל לאורך ימים להתמודד עם האוקיינוס הערבי והאסלאמי סביבה, על אף עליונותה המדעית, הטכנולוגית והצבאית. שכן, בסופו של דבר יכריעו המספרים הגדולים - גיאוגרפיה, דמוגרפיה, משאבים פיננסיים, ותרגומם ליכולות צבאיות.

זיכרון הגירוש והגעגועים לאדמה

שנית, כפי שמקיאוולי העיר, "אדם שוכח מהר יותר את מות אביו מאשר את נישולו מרכושו". הפלשתינים אינם מוכנים לשכוח את הנישול ולסלוח על הגירוש מאדמותיהם ומבתיהם, ואת הפיכתו של חלק גדול מעמם לפליטים, ואין זה משנה לדעתם שגם להם חלק נכבד באחריות לגורלם. לדידם, העוול שנגרם להם התחיל ב"פלישה הציונית" והוא תוצאה ישירה שלה. שהרי לולא התנועה הציונית, ההעפלה והעלייה, בעיית הפליטים לא הייתה באה לעולם.

ההתחשבנות ההיסטורית שלהם היא, אפוא, עם הציונות, והבסיס למלחמתם בנו הוא ערכי ולא תועלתני: עשיית צדק והשבת זכויות.

השילוב בין ההערכה הפלשתינית את יחסי הכוחות האסטרטגיים לבין הבסיס הערכי של מלחמתם הוא ההסבר לכך שלמרות 61 שנים של תבוסות חוזרות, הערבים אינם אומרים נואש, וגם לא יגידו נואש ב-60 השנים הבאות כל עוד הם יחזיקו בשתי התובנות הללו.

תובנות שצריך לפורר

על מנת להביא את הפלשתינים להשלים עם קיומה של ישראל, יש לפורר בתודעתם לפחות, אחת משתי התובנות: או שישנו את הערכתם האסטרטגית ויקבלו דה-פקטו את קיומה של מדינת ישראל, או שיסכימו לפשרה צודקת על דעת שני הצדדים וישלימו דה-יורה עם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

עדיף מכול היה שסיום הסכסוך יעמוד על שתי הרגליים: הכרתם בחוסר היכולת האסטרטגית להשמיד את ישראל והתפייסותם עם מדינת היהודים.

לשם כך אין להסתפק רק בביצור העוצמה הצבאית ובהאדרת הצדק שלנו. עלינו להכיר גם בצדק של הקייס הפלסטיני ולבוא לקראתם כאל שווים מבחינה מוסרית. רק אז ייפתח מו"מ רציני ותכליתי בין הצדדים. שכן הגשר לשלום נבנה לא רק על טיפוח הזיכרון, אלא גם על היכולת לשכוח ועל הנכונות לסלוח.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל בעיתון גלובס 10-5-2009