26.9.2007  "בדרך לעין חרוד" :  מאת  אורי יסוד

                      פרק א'   ילדותי וזכרונותי בעין חרוד

 

הגלישה היומיומית באתר הנפלא הזה מזמנת לך מעת לעת הפתעות ,  ריגושים , והעלאת זיכרונות מתקופות שונות בחייך המתחברים באופן  מפתיע לעתים לסיפורים וכתבות של חברים וגולשים אחרים באתר . כךבדיוק קרה לי אמש בכניסתי לאתר ובקראי את דווחו של גייזי על חברו מנחם היימן ז"ל מעין חרוד שהיה בין אחד עשר הבנים של עין חרוד

שנפלו במלחמת יום הכיפורים ושביום א' נערכה אזכרה לזכרו. 

 

האזכור הזה של עין חרוד בחיבור למלחמת יום הכיפורים ונפילת אחד עשר מבני הקיבוץ , כפי שציין גייזי החזיר אותי כהרף עין עד יום הולדתי בביתהחולים המרכזי לעמק בעפולה .

 

דודתי שושנה ז"ל (אחות אבי ז"ל) הגיעה ארצה ב – 11 במאי 1922 , \וב – 1923 הצטרפה לחבורה שהכשירה את עצמה להתיישבות חקלאית  בעין חרוד שבה היה ביתה עד יומה האחרון , כאן הכירה את בעלה הלל לבנון ז"ל נולדו להם שני ילדים , נפתלי ובינה ז"ל . היא נתאלמנה צעירה  ונותרה עם שני ילדיה . אחרי שאביה נפטר בנכר הביאה לקיבוץ את אמה (סבתי) רחל ז"ל שמעולם לא הכרתי והקבורה בבית הקברות המיתולוגי   למרגלות הגלבוע בגדעונה.

 

שושנה שלחה סרטיפיקייט להורינו שכבר היו מטופלים בתינוק קטן וחמוד  אחי הגדול שמעון (צ'ימני) לצורך עלייתם ארצה וב – 1935 זה קרה . הם  אמנם קבעו את ביתם בקרית חיים אך עין חרוד ללא ספק היה מעין בית   שני , אם אינני טועה אחי עוד זכה לנסוע עם אבא ברכבת העמק .

 

כשהרתה אמא בפעם שניה (איתי) היא שהתה בחום המטריף של חודש  יוני בעין חרוד ועבדה במחסן הבגדים הלוהט וכשהגיעה שעתה ללדת , צעדה ברגל עד הכביש הראשי ונסעה לבית החולים שם נולדתי . טרם  קבלת הידיעות על גודל זוועות המלחמה באירופה נשאל אחי , איך נקרא  לילד ? וללא היסוס ענה    אורי !

 

מהשתלשלות עניינים קצרה זו ניתן בהחלט לומר שאני יליד עין חרוד אני  חש טוב עם זה ובהחלט גאה על כך .

שנים מאוחר יותר בהיותי ילד קצת יותר גדול היינו נוסעים דרך קבע בקיץ החם לעין חרוד , בתחילה עם ההורים ויותר מאוחר לבד . לשושנה דודתי  לא הייתה היכולת לטפל בי ואולי אף להתמסר אלי , היא פתרה את הבעיה  בדרך יצירתית, חיברה אותי לכיתת בני גילי בעין חרוד ולמעשה הייתי  חלק מהקבוצה לכל דבר ועניין . כך הכרתי את האחים לויט

 (שעד היום  אינני מבדיל ביניהם) , עם עוזי התחברתי יותר . ואת ארנון  נישטיין  שבמהרה התברר לי ששורשיו מגיעים לקרית חיים שכן אימו יונה היא  אחותה של שושנה כהן אמם של אהרון , החי בירושלים  ודבורלה החיה   בקיבוץ גבת ושגרו ברחוב ג' ליד משפחת מיש מצד אחד והסימטה מצד שני ומהעבר השני של הסימטה משפחת שרפשטיין , אגב ביתה של משפחת  כהן הוא אולי היחיד ברחוב ג' שנשתמר במתכונתו הראשונית עד עצם  היום הזה.

 

העובדה שכמעט מול ביתה של משפחת כהן מצידו השני של הרחוב גרו הדודים שלנו שלמה  ודבורה יסוד ז"ל ובני משפחת נישטיין היו מגיעים לביקור אצל הדודים בקרית חיים תרמה לא במעט לחיזוק הקשרים שעם השנים רק התעצמו.  לא היה ביקור בעין חרוד בחג כזה או אחר או מכלסיבה אחרת שלא ביקרתי גם את יונה וחיים  והתעניינתי בשלומם . הם היו  עבורי כמו משפחה גם כאשר ארנון בן כיתתי וגילי כבר עזב את הקיבוץ , ואברמלה והבנות עדיין היו שם .

 

מלחמת יום הכיפורים גבתה מחיר כבד מקיבוץ עין חרוד כפי שציין גייזי וגם משפחת נישטיין עם זיקתה הרבה לקרית חיים שילמה את המחיר  הכבד הזה , אברמלה (או מלה בכינויו המקוצר) לוחם הצנחנים נהרג בקרבות הדרום , ונכנס לסטטיסטיקה הקשה הזו של קיבוץ לא גדול , אחד עשר בנים במלחמה אחת !

 

בימים אלו של העלאת זכרם של הנופלים במלחמה הקשה ההיא תוך שאנו מלקקים את הפצעים של המלחמה האחרונה שחווינו לפני שנה ,  עמדנו בבית הכנסת בתפילת כל נדרי ובתפילת יזכור והוספנו בליבנו  עוד תפילה אחת

 

                                ל א   ע ו ד   ! ! !

 

 

פרק ב'  

לזכרו של  אברהם   נישטיין :                          

 אברהם (אברמל'ה), בן יונה וחיים, נולד ביום ט' בחשון תש"ד (7.11.1943) בקיבוץ עין-חרוד. הוא     למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בעין-חרוד-מאוחד, במגמה הריאלית. עוד כשהיה בגן התבלט אברמל'ה בהגיונו, ביושרו וברצינותו. בבית-הספר היה תלמיד ממושמע ומסודר, השתתף בפעולות החברה והתנועה ואף הדריך תלמידים מהכיתות הנמוכות. כשסיים את לימודיו   התיכוניים, נבחר לצאת לשנת שירות מוקדם בהדרכה, במזכירות חטיבת בני הקיבוץ המאוחד, ושימש כמרכז אזור כרמל. אברהם הקדיש לילות כימים לתפקיד כדרכו, והשתדל למלאו ביסודיות. הוא ניחן בכושר עבודה מופלג, במעוף וביזמה רבה. תמיד התנדב לעשייה, וכל משימה שקיבל עליו ביצע בלהט, בדבקות במסירות רבה. מילדותו היה גאה אך יחד עם זאת עניו ומתרחק מרברבנות. הייתה בו מזיגה של שקט וביטחון. לדברי חבריו, ידע אברמל'ה להתהלך עם אנשים, לרכוש את אמונם ולטפח קשרי ידידות אתם. עם זאת, ידע להתווכח בתקיפות וטרח לשכנע את זולתו בצדקת דרכו. הוא היה טוב-לב ונבון. הוא אהב את בני משפחתו והתגאה בהם, אם כי ניסה להצניע את הרוך והאהבה שבו.

אברהם גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1963 והתנדב לחיל הצנחנים. אף-על-פי שעבר בהצלחה מבדקי טיס, החליט לשרת בסיירת צנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים ובקורס צניחה, הוצב כמ"כ רובאי ביחידת סיור. מעולם לא התלונן על האימונים הקשים ועל המסעות המפרכים. כשהוצע לו ללכת לקורס קצינים, התלבט הרבה, כי לגביו היה הדבר כרוך בניתוק ממושך יותר מהבית ומהמשק. אך לבסוף נעתר וסיים את הקורס כחניך המצטיין בפלוגתו. לדברי חברו, גם בלי דרגות היו לו הכושר והיכולת לבצע כל משימה שהוטלה עליו, והוא לא השתמט משום עבודה קשה. מפקדו בקורס העריכו כבעל שכל רב וחריפות, תפיסה טובה מאוד, אופי נוח, חייל מצוין ומפקד טוב מאוד. כל מפקדיו בשנים שאחרי-כן ראו בו קצין טוב מאוד. בתפקידו הראשון כסגן-משנה - מפקד מחלקה ביחידת הסיור - ציינו מפקדו כקצין מעולה, מוכשר מאוד, בעל יזמה וכושר מנהיגות, העושה את העבודה מתוך התלהבות.

אחרי שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים באותה יחידה והועלה לדרגת סגן. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בירושלים וברמת-הגולן. כעבור זמן הועבר לפלוגת סיור של חטיבת צנחנים. פקודיו בטחו בו והעריכוהו מאוד, אם כי, לדברי מפקדו, נהג בהם תקיפות. באחרונה היה אברמל'ה סגן מפקד פלוגה. לאחר השחרור חזר אברמל'ה לעין-חרוד, לעבודה בדיר ותקופה קצרה עבד בפרדס. מיד כשהסתיימו קרבות מלחמת ששת הימים, התנדב ליזום התיישבות של לוחמים ברמת-הגולן. הוא פנה לאנשים שלחמו אתו ולאחרים, והציע להקים יישוב על-מפלגתי ברמה. בסופו-של-דבר הוקם בעלייקה יישוב של הקיבוץ המאוחד, שעם אנשיו נמנו רוב המתיישבים, והוא נקרא אחרי-כן מרום-הגולן. אברמל'ה חזר למספר חודשים לעין-חרוד-מאוחד, כפי שהתחייב קודם לכן, אך כול מעייניו היו נתונים לגולן. הוא חי בהרגשה שצריך ליצור עובדות מיד, וחרד שאנשי מרום-הגולן יישארו בודדים. רווח לו מאוד כשהחלה תנופת ההתיישבות ברמה. בראשית דרכו במרום-הגולן שימש כרכז עבודה והתמסר לחיפוש מקומות עבודה, כדי שאפשר יהיה לקלוט חברים רבים. אחרי-כן היה מרכז המזנון וגזבר. כגזבר עשה מאמצים רבים, מבוקר עד מאוחר בלילה כדי למלא כיאות את התפקיד, שכן לא היה לו כל ניסיון בתחום זה. אך הוא עשה והצליח. ברבות הימים עסק בהקמת מפעל טוף - חומר בנייה חדש בארץ, שצריך היה לעבור בדיקות כדי שיאושר כחומר בנייה. במפעל ראה אברהם את ייעוד חייו והתמסר להקמתו כענף כלכלי עיקרי במשק. לדברי חבר במשק, היה אברהם משוגע לדבר, עסק בו בעקשנות ובהתמדה, ידע כל פרט, רכש ספרים רבים על מחצבות ועמד בקשר עם הטכניון. בצער רב נאבק בספקות ובחוסר האמונה שנתקל בהם. כל חייו של אברהם, כחייל וכאזרח, עמדו בסימן ההתנדבות. תמיד התנדב לעשות ולפעול, מתוך הכרה שההתנדבות היא אחד מעמודי-התווך של בניין המפעל הציוני וכי חובת ההתנדבות חלה על כל אדם במדינה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, פונו האזרחים מרמת-הגולן. אחרי שנסע להיפרד מהוריו בעין-חרוד ומאשתו וילדיו, שפונו לבית-השיטה, התייצב אברהם ביחידתו ונשלח עמה לרמת-הגולן ואחרי-כן לסיני. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בעת טיהור החיץ החקלאי, שממערב לתעלת סואץ, יצא אברהם לפעולה בהתנדבות, אף על פי שלא היה צריך לצאת, ובמהלכה פגע טיל בזחל"ם שלו והוא נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעין-חרוד-מאוחד. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים, אח ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

קיבוץ עין-חרוד-מאוחד הוציא לאור חוברת בשם "אחד-עשר בנים", לזכר חלליו במלחמת יום-הכיפורים, ובה מדברי בני-משפחה וחברים על אברהם וכן קטעים ממכתביו; קיבוץ מרום-גולן נטע גן לזכר חמישה מחבריו שנפלו במלחמה, ואברהם ביניהם.