1.11.07     "תולעי משי או תולעי בולשיט"  : מאת נילי דיסקין 

 

 "הסיפור  של תמי על "גמל שלומית" הזכיר לי (למרות רצוני להדחיק) את העובדה שגם רמשים למיניהם הם ..... בעלי חיים. הרתיעה שלי מרמשים - מקורה כנראה גנטי, אם כי לפחות לבני היא לא עברה בתורשה , ואני מתחלחלת כל פעם  כשבמקום להרוג את הג'וקים ה"מגעילים האלה", הוא לוקח אותם בזהירות "יפת נפש" מדי לטעמי, ו"משחרר אותם לטבע" ( הרי ברור שאם כבר הגיעו אלי,משמע נוצר להם "קליק" איתי, וכמה זה כבר קשה לעוף חזרה מהגינה בחזרה לאמא?.....) ייתכן בכלל שזה תמיד אותו ג'וק שחוזר לא? כמה חסרה לי החתולה שלי "כושה" ז"ל עכשיו! היא הייתה יפת נפש אמיתית, בלי מרכאות, וידעה בדיוק מה עושים עם ג'וקים........    אבל הקטע היום הוא על בעלי חיים אחרים.     כשהייתי בגן, ובחבורת רחוב- י"ח  עם שני המנהיגים הבוגרים יותר שלנו - הרצל סיני ודני קמפל- זכיתי לכבוד גדול, וקיבלתי מספר תולעי משי. הוסבר לי שהן ,הן ,שטוות את המשי ממנו אורגים בדים רכים ונפלאים. מזונן - עלי תות  - שפע בקריה ועלה על גדותיו. וכך  נחתה לה יום אחד בחדר היחיד שבו גרתי עם הורי, קופסת נעליים מחוררת בהרבה נעיצות מזלג, עם עלי תות טריים מדי יום, ועם התולעים הנכבדות. התפוקה היחידה שקיבלתי מהן היתה הבעות הגועל של אמי כל אימת שעברה ליד הקופסה (ובדקה שהיא סגורה היטב). עד היום בפנטזיה שלי אני מקבלת מהן חוטי משי עדינים לתעשיית הטכסטיל או לתצרוכת עצמית , ועד היום אני לא בדיוק יודעת מה זה  השטויות האלה, שסיפרו לי , או כמו ש"הפוליטיקלי קורקט" היה קורא לזה - אגדה אורבנית...נילי דיסקין - טדניר