1.8.07. בימים שבחוף קריית-חיים לא היו

 "אינטלקטואלים" ומשוררים מדומים.

                  מאת יעקב משולם

 

1949. אט אט שוככים הדי הקרבות. גלי-העלייה החלו מגיעים למדינה החדשה,שזה עתה קמה.מלחמת-השחרור תמה.(לא מלחמות-ישראל).

גם לקריה החלו להגיע עולים. מעברות הוקמו וכן החלו לבנות בתים בשטח הגדול שממערב לפסים ועד לשפת-הים. "השיכון" קראנו לו.

 

חוף הים בקריה היה מתמיד נקודת משיכה למתרחצים ובערב לרומנטיקנים,  שחוו ביחד את השקיעה ולאנשים שרצו סתם לנשום את הבריזה הרעננה שנשבה מהים.

 

הגברת סימקין, שהייתה אימה של בת-כיתתי מיכל, הייתה עומדת על

קו-המים, לבושה בבגד-ים, בידה קופסת שימורים פתוחה מצידה האחד ועליה  מלופף חוט ניילון שבקצהו הייתה משקולת וחכה. היא הייתה שמה בצק, מנופפת בקצה החוט והמשקולת ומטילה אותו לתוך המים. הייתי עומד שעות ומסתכל עליה בהתפעלות, כיצד היא עושה זאת וגם מוציאה דגים.היינו באים על אופניים(לי היו "פיליפס" חדשים) ועושים חרקות על קו המים, כשלפעמים גם נכנסנו לים.

 

ערב אחד, בבואי לחוף, ראיתי חבורת גברים מסתודדת במעגל.ניגשתי לראות  והנה בתוך המעגל רובצים נער ונערה ומשחקים שח והנערה, תוך כמה דקות, מסלקת אחד ומזמינה אחר. נשארתי לראות  במה דברים אמורים ואני רואה שהיא שואלת כל אחד אם הוא יודע לשחק שח-מט, מזמינה אותו ואחרי כמה דקות – מנצחת ומזמינה אחר. כך ניצחה את כל העומדים סביבה. בעודה מנצחת  את האחרון שנותר, נשאה את עיניה, מבטינו נפגשו והיא שאלה: "יודע שח?" מאחר ואישרתי, ביקשה ממני לשכב ולשחק. חשבתי את עצמי מי יודע מה,             "שחקן גדול". לא עברו מספר דקות ועמדתי לפני שוקת שבורה, אך מאחר ומשחקי מצא חן בעיניה, הזמינה אותי לעוד משחק. חשבתי לעצמי הפעם להתרכז יותר ולתת את הדעת. מה זה בושה, להפסיד... ועוד לנערה...ישבתי לשחק. הפעם המשחק היה קצת יותר ארוך, אך אבוי! לא עמדו לי יתרונותי הגבריים וקיבלתי מט. היא הסתכלה עלי בחיוך והזמינה אותי למשחק נוסף, אך אני, מרוב בושה וגאווה פגועה, סירבתי וברחתי מהמקום.

 

הנערה, כזכור לי, הייתה עולה חדשה מברית-המועצות.

ואז, מרוב בושה, הלכתי ללמוד לשחק שח.

 

יעקב משולם, כרמיאל. 1.8.07