7.4.07   א י ך   ל מ ד ת י   ל ש ח ו ת. סיפור מאת יעקב משולם.

                ( כ מ ע ט   ט ב ע ת י )

 

 בחופש הגדול היינו אנו, החברה' ממחזור י"א וכן נספחים רבים,

 מעט קטנים ומעט גדולים מאתנו, נפגשים יום יום בים, שהיה לחם

 חוק של הבילוי באותם הזמנים. שפע משחקים הועברו מגיל לגיל,

 כמו מטקות, תחרויות-צלילה, שחיה בעיניים פקוחות מתחת למים,

 עם מעבר בין רגליו הפסוקות של החבר, זינוקים מתחת למשברים

 הגדולים   ומלחמת סוסים ופרשים:

 חלקנו, המוצקים יותר, היו נושאים על הכתפיים חברים, עומדים בים,

 בעומק של עד גובה המותניים ומנסים להפיל את היריבים. היינו

 עומדים במעגל וזוג שהיה נופל למים היה יוצא מהמשחק, עד

 שהאחרון שהיה נשאר על רגליו היה מוכרז כמנצח.

 והיו  ה ח ס ק ו ת.   בתקופה מסוימת היו המצילים, תמורת גרושים,

 משכירים את החסקות.

 היה לי חבר, עולה חדש, מבוגר ממני בשלוש, ארבע שנים, שאימצתי

 אותו בים. היינו נפגשים ומשחקים ופעם הוא ביקש ממני לשוט אתו

 בחסקה ששכר מהמצילים. לא רצה לשוט לבד. אני בן עשר, ילד רך,

 עדיין לא שחיין.  אמרתי לו שאני מפחד, אך הוא לעג לי ואמר:

 "מה יש לפחד? הים שקט ואנו על החסקה."  הסכמתי.

 התחלנו לשוט. הים מלא חברה' קטנים וגדולים. הגדולים, ברובם,

 שוחים רחוק ואחדים אף מגיעים למצופים, שהיו כשני קילומטר

 מהחוף. אנו מתקרבים למצופים. אני שוכב על החסקה והבחור עומד

 וחותר במשוט.     פתאום נשמע קול של נערה קורא בשמו של חברי.

 הלה מבחין בנערה  בת גילו והוא קורא לה.

 היא מגיעה בשחייה אל החסקה.  הם מדברים בפולנית   ואז הוא אומר

 לי: "רד!  אין מקום בחסקה לשלושה!" והוא מזרז אותי  במשוט

 לרדת.    מלא חרדה, בלי ברירה, ירדתי מהסירה.

 למזלי הים  היה שקט ולא נותר לי, אלא לשחות לעבר החוף. מה שלא

 היה ברור לי, אם יש בכוחי. גאוותי לא הרשתה לי לבקש עזרה ולא

 נותר לי אלא לעשות תנועות של חתירה, כפי שראיתי בסרטו של

 טרזן. נשאתי מבט לעבר החסקה. הנערה הייתה עליה והבחור חתר

 במרץ, כאילו לא היה מצב אחר.

 הנפתי את זרועותי וחתרתי. השתדלתי בכל מאודי לצוף על פני המים.

 הדרך נראתה לי כאין סופית. פחדתי להפסיק לחתור, פן אשקע.

 לאחר יותר משעה הגעתי לחוף. רבצתי במי האפסיים, חסר כוח

 לחלוטין, אך מרוצה מנחישות רוחי ומכוחי, שעמדו לי.

 הבחור הפסיד חבר, אך הרוויח חברה, שזה שווה יותר לאין ערוך...

 כך למדתי לשחות.

 יעקב משולם, כרמיאל, פסח, תשס"ז.