26.3.07    .  מ ס י פ ו ר י - ע מ נ ו   

             מספר: י ע ק ב   מ ש ו ל ם

                  

לימים, מלך עמון, מדינה שכנה למדינתנו, חלה במחלה מוזרה,

 שהטילה רזון בבשרו. כל רופאיו וחכמי חצרו לא ידעו להביא לו מזור

 ואיש לא הבין את פשר מחלתו. בצר לו, קרא לחכמיו ונועץ בהם, מה

 וכיצד עליו לעשות, כדי לחזור לאיתנו. אחד מחכמיו אמר לו כי

 במדינת- היהודים שבשכנותם ישנו מלך חכם. מלך עמון שמח לעצה זו

 ופנה בבקשת- עזרה למלך שלמה. המלך שלמה קרא לחכמיו והם בדקו

 את מלך עמון ופסקו: "על מלך עמון לשתות  חלב- לביאה – ויבריא!"

 פנה מלך עמון לגיבוריו וביקש מהם מתנדבים להביא לו חלב- לביאה.

 כל גיבוריו – אחזתם פלצות ואיש מהם לא היה מוכן לשים נפשו בכפו

ולהביא למלך עמון את התרופה.

 "חי נפשי!" זעם מלך עמון, "אם אמצא לבעיה פתרון מחוץ לתחומי

 ארצי, אערוף את ראשי כולכם!" אמר לגיבוריו.

 בצר לו, פנה אל המלך שלמה, שכנו. המלך שלמה פנה אל גיבורו,

 בניהו בן- יהוידע ושאלו אם הוא מוכן, למען האדרת שם האלוהים

 ושמו של המלך, ללכת להביא חלב- לביאה למלך עמון. בניהו, ללא

 היסוס, ענה בחיוב למלכו.שאל אותו המלך: " מה תרצה?"

 אמר לו בניהו:" שבע עזים ואקח עמי את נערי."

 בת- שחוק של הבנה עלתה על פניו של המלך שלמה ואמר לו:

 " תהי דרכך צלחה!"

 בניהו לקח את נערו ושבע עזים וכן גלימה לבנה ויצא אל הררי- שניר,

 שם מקום משכנו של הכפיר, (האריה.)

 בארץ עמון שמעו גיבורי מלך עמון את הידיעה, החליטו לטמון פח

 לבניהו בן- יהוידע ושלחו שניים משומרי ראשו של המלך בעקבותיו.

 השניים עטו על עצמם פרוות אריות ויצאו לשלג.

 עם התקדמות בניהו, ראה לפתע עקבות אריות בשטח. הוא בדק אותם,

 נזכר בשומרי- ראשו של מלך עמון והבין מה קורה.

 הוא עטה גלימה לבנה, למען לא יראוהו בשלג וציווה על נערו

 להתקדם עם העזים. עוד הנער מדדה ובוכה מפחד, עטו עליו שני

 לוחמי עמון, אחזו בו וחבטו בו ושאלוהו בצעקות:  "אי בזה אדונך?"

 " הנה אני, כאן!" נשמע קולו של בניהו בן- יהוידע ובשתי מכות

 חרב הרג את העמונים והשליך את נבלותיהם אל הבור.

 בהמשיכו להתקדם בשלג בהרי שניר, ראה לפתע לביאה צועדת וטרף

 בפיה. בעקבו אחריה, ראה היכן הגוב ואכן ראה בגוב שני גורים

 ואת הלביאה מיניקה אותם. הלביאה הרגישה בו ובנערו ובחששה פן

 יפגע בגורים, לא זזה ממקומה. יומיים לאחר מכן, זרק בניהו לתוך

 הגוב עז אחת וכך עשה במשך כמה וכמה ימים, עד אשר הלביאה

 התרגלה אליו ונתנה לו למשש בעטיניה. בניהו מיהר למלא את החמת,

 שהייתה עמו, בחלב הלביאה, פרש יחד עם נערו וחזר לארמון המלך

 שלמה. בארמון ציפה להם שליחו של מלך עמון. שלמה נתן בידו את

 החמת ואמר לו: " הנה חלב לביאה, תרופה למלכך. מהר והבא לו זאת

 - ויירפא. השליח עלה על סוסו ויצא לדרכו.

 עם חשכה, בהיותו בשדה, החליט ללון תחת אחד העצים ולהימנע

 מסכנות- הדרך. הוא ירד מסוסו, הגיש לו אלומת תלתן וקצת מים,

 עשה לעצמו את מזונו ושכב לישון.

 ויהי, בשנתו והנה הוא חולם;  כל אבריו רוגנים וטוענים איש איש

 לחשיבותו. הידיים אמרו כי הן החשובות ביותר, הן הנושאות את

 החמת אל המלך! הרגליים טענו כי הן הנושאות את הגוף, הראש

 והעיניים טענו כי הם החושבים והרואים ובלעדיהם לא יקום דבר!

 כך טען כל חלק בגוף לכתר "האבר החשוב ביותר".

 לפתע אמרה הלשון: " הא!  הא!  הא!  אני חשובה מכולכם! "

 כל האברים קמו עליה: " אי לך, לשון שוכנת חושך, בלי עצם –

 וחלקת- מלים ואומר!  את?! " כולם בזו לה  והיא אמרה להם:

 " ראה תראו! "   השליח ניעור בחרדה, בזכרו את החלום ושמר אותו

 בלבו. הוא עלה על סוסו ודהר לעבר ארמון- המלך. הוא הגיע לארמון

 ובא לפני המלך, מסר לו את החמת ואמר:

 "הנה, אדוני המלך, התרופה ששלח המלך שלמה – ח ל ב  כ ל ב ה !"

 " הטילוהו לצינוק! מחר תערפו  ראשו!  בעודו שוכב בצינוק, נרדם

 השליח והנה הוא חולם שוב: כל אבריו צועקים בצעקות אימים

 לעבר הלשון: " מה עשית לנו?! מחר יהרגו אותנו בגללך!"

 והלשון בשלה: " התסכימו שאני חשובה מכולכם? "

 " כן! כן, אם תעשי משהו, להציל אותנו מזעמו של המלך! "

 " אם כך," אמרה הלשון, "אעשה הכל כדי שזעמו של המלך

 יחלוף."למחרת בבוקר, כאשר באו הקצינים להובילו לעריפה, אמר להם

 השליח כי טעה באומרו מה שאמר וכי האמת היא כי החלב הוא

מ ח ל ב – ל ב י א ה  ואם הם רוצים שהמלך יירפא, שיביאו אותו לפני

 המלך. הקצינים חשבו רגע והביאוהו לפני המלך. השליח כרע על

 ברכיו וביקש את מחילתו של המלך ואמר לו, כי לפעמים, בלשון

 הציידים, נקרא חלב הלביאה – "חלב- כלבה," וכי החלב שהביא

 הוא חלב לביאה טהור והמלך ישתה ממנו ויירפא.

 בת- שחוק עלתה על פניו של מלך עמון. הוא שתה את חלב- הלביאה  

ורפא לו.  עד היום חלקי הגוף לא אמרו תודה ללשון.