ה א ק ד ח   ש ל   א ב א .

 

                                                  ( התעלומה )

 

בתחילת  1934  הצטרף אבי לחבורת פועלים צעירים ויחד הקימו

 קואופרטיב בשם "נמליט", שעסק ביצור מרצפות, מדרגות, רעפים

 ובלוקים. הם שכרו מגרש בעיר התחתית בחיפה ובהיותם חרוצים

 והגונים, הייתה הסחורה שיוצרה בטיב מעולה וההצלחה האירה להם

 פנים. משפחתנו גרה אז בשכונת תל-עמל, חליסה, במבואות המזרחיים

 של חיפה ואבי, שהשתכר יפה, קנה לעצמו אופני פיליפס, ששימשו לו

 אמצעי תחבורה, בו היה נוסע יום יום העירה לעבודתו.

 בשנת 1936 פרץ המרד הערבי והסכנה שבנסיעתו דרך השכונות

 הערביות בעיר התחתית הייתה מוחשית. בהיות אבי נוסע יום יום

 באופניו לעבודה, הציע לו , לאור הסכנות, יהודי אחד,לרכוש ממנו

 אקדח פי. בי. (ברטה), אקדח ישן, בקוטר 7.65, פאר יצירות הנשק

 האיטלקיות. אבי,שבבולגריה שרת בצבא וכעת גם היה חבר- הגנה,

 עט על המציאה ובלירה וחצי קנה ממנו את האקדח. האיש התנצל

 בפניו, כי היו לו רק שלושה כדורים ואמר לאבי כי אם שלושת

 הכדורים לא יעשו את העבודה, שום דבר לא יעזור וכי הכמות הזאת

 מספיקה בהחלט.כשנה נסע אבי על אופניו לעבודה כשבכיסו האקדח

 ועל ראשו כיפה ערבית.    עקב המרד הערבי נחלשו הכנסות המפעל

 ופה אחד החליטו החברים לרכוש מגרש באזור התעשייה החדש

 במפרץ וכן לעזוב את העיר חיפה ולעבור לישוב חדש שזה לא מכבר

 הוקם והתאים להם מאד, הלא הוא קריית-חיים.

 אבי לקח עגלון ערבי ובעזרתו העביר את המטלטלין המועטים שהיו

 לנו, צרף אותנו – אמי, אחותי שזה עתה נולדה ואותי למשפחה של

 עובד נמליט ויחד נסענו ברכבת לקריית-חיים. קודם לכן, ערך אבי

 סיור בקריה ושכר בית ברחוב ב' 25  אצל משפחת פפרהולץ.

 כך, בהיותי בן ארבע , הגעתי לקריה. כאן חשנו בטחון, כי היינו בין

 יהודים. אבי המשיך להחזיק באקדח בהסתר, משום שאצל האנגלים

 המחזיק נשק ללא רשיון – צפוי היה לעונש מוות. אבי המשיך לנסוע

 על אופניו למפרץ, כשבכיסו האקדח נוסך בטחון.

 עברו שנים, עברה מלחמת השחרור ובשנת 1951 התגייסתי לצה"ל.

 לא הלכתי יחד עם חברי להגשמה ועזבתי את  תנועת-הנוער.

 תחילת השרות עברתי בחיל-חימוש.לאחר זמן-מה החלה עליה גדולה

 לארץ ובממשלה הוחלט שכל החיילים בחילות השירותים, בעלי כושר

 קרבי יועברו ליחידות קרביות ובמקומם יכנסו עובדים אזרחיים, עולים

 חדשים. כך יצרו המון מקומות- עבודה ואני מצאתי את עצמי בגדוד  

21, שעדיין היה שייך לגולני.  בתום שנתיים וחצי שירות שוחררתי

וחזרתי לקריית-חיים. עבדתי במפרץ. חברים לא היו לי. כולם הלכו  

להגשמה. קבוצת "להבות" בשומר הצעיר, בה הייתי חבר, הקימה את 

קיבוץ להב ורוב בני הקריה היו חברי קיבוצים. 

באחד הימים קראתי בעיתון את קריאתו של דוד בן-גוריון לאכלוס 

הנגב. בחיפה הוקם  הגרעין החיפאי להתיישבות בלכיש. 

ניגשנו, כמה חברה', לראות מה העניין, התרשמנו מאד והחלטנו

להצטרף. היה תאריך לטקס הכרזת-הגרעין ותכננו קומזיץ גדול  

בחוות-איבים שבלכיש, בהשתתפות "חבורת-האש". 

מארגני הגרעין במשמרת הצעירה של מפא"י בחיפה ארגנו אוטובוס. 

ביום הנסיעה, סיימתי מוקדם את עבודתי ואמרתי לאבי כי אני נוסע  

ללכיש. לכיש והדרום היו באותם ימים "הדרום הפרוע" של המדינה. 

פדיונים התרוצצו שם חופשי ופגעו בישובים, רצחו וגנבו מכל הבא

ליד.  אבי אמר לי: "רגע!" בחרדת-קודש יצא לחצר-הבית, חפר 

באדמה והוציא חבילה עטופה בסמרטוט ובנייר-שמן, בתוכה היה

האקדח ואמר לי: "אתה נוסע לאזור מסוכן. קח את האקדח הזה. 

יש לו רק שלושה כדורים. הוא ליווה אותי בימים הכי קשים. לא  

השתמשתי בו, אך הוא נסך בי בטחון. קח אותו וזכור, אם שלושת

הכדורים לא יעשו עבודה במקרה הצורך, שום דבר לא יעזור!

כאשר תחזור מחבל לכיש, תחזיר לי אותו וזכור, אין רשיון עליו  

וצריך להסתירו." הודיתי לו.  נסעתי לחבל לכיש. הטקס והקומזיץ

היו בחוות-איבים. לפני הטקס פנה אלי נהג האוטובוס ואמר לי כי הוא

רוצה לנסוע לקיבוץ דורות הסמוך וכי אעשה לו טובה אם אלווה אותו,

בהיותי בעל-אקדח. היה לילה. נסענו. עשה בקיבוץ מה שעשה וחזרנו. 

חגגנו יחד עם חבורת-האש, בזבח, במדורה, בשירים ובריקודים עד 

אור-הבוקר ואז חזרנו הביתה. החזרתי לאבי את האקדח.  

הצטרפתי  לגרעין, הקמנו את ניר-חן. עברו שנתיים – וחזרתי לקריה. 

כשהתחתנתי ואני אב לשתי בנות והשלישית בדרך וגרים אנו  

בכרמיאל,  אבי, שהיה חולה זמן רב, נפטר.  בתום ימי האבל

נזכרתי באקדח של אבא. יצאתי לחצר וחיפשתי את המקום שממנו

הוציא אבי בזמנו את האקדח. בהתרגשות רבה חפרתי בחול ולפתע 

חשתי באצבעותי סמרטוטים. הוצאתי אותם, כולי רועד. פתחתי את 

החבילה וראיתי בתוכה את האקדח, שהיה חלוד.זה היה אותו אקדח עם

המחסנית ושלושת הכדורים. זכרתי את הסיפור שסיפר לי אבי על

הביטחון שהקנה לו האקדח  בתקופת המאורעות וכן את ההרגשה

הטובה  שהייתה לי בנסיעה ללכיש.  החלטתי לאמץ את האקדח, שהיה 

לי מזכרת מאבי ומהתקופה.

לקחתי אותו למקום עבודתי, בבית-המלאכה בחברת-החשמל, סיפרתי  

לחברי בעבודה את הסיפור והתחלתי לפרק את האקדח כדי לשמנו, 

כי זמן רב לא נגע בו איש. האקדח בידי ואני מפרקו ובסקרנות רבה 

אני מסתכל על החלקים      ו ל א   מ ו צ א   נ ו ק ר .....

יעקב משולם, כרמיאל 3.2.07

                                                               האקדח>>