4.1.07  בימים שהמסחר הפרטי נרדף בקרית- חיים,   סיפור מאת יעקב משולם.

                           חוץ מסרדני.

                 קטע  מההווי בקרית-חיים, כפי שראינו וזכרנו.      

בבוקר שבת, כשאבא היה מקיץ משנתו,היה יושב לאכול במרפסת.

 אימא הייתה מגישה לו מכל טוב הארץ. לאחר הארוחה, היה אבא הולך

 למחסן, מוציא טוריה, מעדר, את-חפירה  ומגרפה ומתחיל לעבוד בגינה.

 אז הייתה מופיעה אורחת-גמלים: חמישה ששה גמלים, הקשורים בטור

 זה לזה  ובראשם מוביל חמר, רכוב על גבי חמור. לצווארי הגמלים

 היו תלויים פעמונים  והחמר הערבי היה מכריז:

 "זיבל-רנם!  זיבל רנם!"   (זבל-צאן!  غَنَم רבים أَغْنَام  =  שורש: غنم    גייזי)

 תמונה >   http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/964158066/in/set-72157601001663178     

 הערבי היה עוצר מול ביתנו והיה מתחיל משא ומתן עם אבי.

 הוא היה דורש 5 גרוש לשק ואבא היה מוריד לו ל-3 גרוש  עד שהיו

 מתפשרים.  אז היה  הערבי מוציא מגרונו קולות מיוחדים והגמלים  היו

 כורעים על ברכיהם, כשהם מחרחרים ומנענעים את לסתותיהם, שיניהם

 ולשונותיהם בתנועות של לעיסה.  הערבי היה פורק את השקים ושופך

 את הזבל. ( הקניה הייתה "בלי השק.")

 בדרך כלל אז היה עובר אדם שיצא מבית-הכנסת, עובר וצועק:

 " שבס! שבס! גויים! אסור לעבוד בשבס!"

 אבי היה אומר לערבי: "סטנה  שוואייה." (חכה קצת.) והיה נכנס הביתה.

 כשראה האיש שאין יותר על מי לצעוק, היה מסתלק תוך מלמול רוטן.

 בשעות הצהרים, היה אבא מפסיק לעבוד ואני – לשחק. אבא היה הולך

 למקלחת. זה היה ברחוב ט' והמודרניזציה כבר נכנסה לביתנו, היה לנו

 בוילר חשמלי. אמנם, פריז'ידר לא היה,  אבל בוילר כבר היה.

 לפני האוכל אבא התקלח, ולאחר הארוחה שכב לישון את שנת-החובה

 של שבת. עם ערב, היה מתעורר וכולנו לבשנו מכנסי חקי מגוהצים,

 תוצרת בית-החרושת "אתא" מכפר עטה וחולצה לבנה והלכנו למרכז.

 המרכז היה בית-הקפה ומטבח הפועלים בכביש הראשי.

 מול בית הקפה היו המתחרים ממעמד הסוחרים, אדון וגברת סרדני,

 עובדים בכבודם ובעצמם בבית הקפה שלהם ומתחרים בצרכנייה,

 שהייתה בעלת הקפה שממול. לצרכנייה הייתה חצר, שולחנות

 וכל אימא הייתה באה לשם בשבת לפנות ערב עם הילדים לשבת

 ולאכול פירה עם לבן, או כפי שקראו לו באותם הימים, "כפיר".

 גם גלידה וגזוז היו שם. בית הקפה נבנה כבנין מודרני והיה בו מטבח

 פועלים, כדוגמת מטבח הפועלים ברחוב החלוץ בחיפה.

 לפני-כן היה בית-הקפה של הקריה בצריף גדול, ירוק, שהיה מאחורי

 החנויות של היום, שלא היו קיימות אז, בכביש הראשי, פינת רחוב ג'.

 גם אצל סרדני, המתחרה, הייתה חצר. מכרו שם בירה וגלידה,

 לפעמים – יותר טובה. בגלל הבירה, היו יושבים אצלו תמיד חיילים

 בריטים, שותים ומסתכלים על הנערות היהודיות שהיו להם טבו.

 לפעמים, כשהיו משתכרים, כשגמרו לשתות, היו קמים והולכים

 ושוכחים את כובע- הסירה שלהם, עם סמל, על הכסא, ואנו היינו

 עטים על המציאה, כמוצאי שלל רב ובורחים מפני סרדני, שרצה להחזיר

 את הכובעים לאנגלים. כך היינו עוברים את יום השבת ומקנחים אותו

 בערב, בסרט, בצריף שברחוב ג'. היו גם שבתות שירדנו למגרש

 הכדורגל, שהיה ממזרח לכביש עכו – חיפה, לצפות במשחק של "הפועל"

 קרית-חיים.

 במשך כל ימות השבוע היו פושטים על הקריה תגרנים שונים:

 ערבים וצוענים, נשים, זקנים וטף, כל אחד יותר ציורי מהשני.

 אחד היה מנפץ צמר לשמיכות ולכרים.  בידו הייתה קשת גדולה, שבה

 היה משתמש לניפוץ הצמר  ובמקל היה משטח ומהדק אותו.

 אחר היה מלבין קערות-נחושת וקריאות-הקרב שלו:

 " וייסע  כייסלאך!  וייסע  כייסלאך!"  מהדהדות ברחובות.

 הוא היה מלבין סירי-נחושת בבדיל. אימי הייתה קוראת לו ונותנת לו

 כלי-נחושת. הוא היה מתיישב על שרפרף נמוך, שהוציא מכליו,

 מדליק פרימוס, מוציא בקבוק חומצה ומוט-בדיל, היה מכין סמרטוטים,

 מבקש מאימא שלי כוס מים קרים  ומתחיל לזמזם ולסלסל שיר ערבי.

 מייד היה מתחיל לחמם את הסיר, מורח בחומצה  וכשהסיר היה חם

 היה שם עליו בדיל ומורח בסמרטוט. הבדיל היה מתפשט על השטח

 ובניגוב חזק, הערבי היה מלבין את הסיר. הייתי יושב לידו, מוקסם

 מביצועיו.  גם סנדלר היה בין הבאים. הוא היה מתיישב, מוציא עור, את

 כליו וממלא את פיו במסמרים. היה מנקה את העור הפגום ומכסה את

 מקום הפגיעה בעור חדש. אז היה מוציא מסמרים מהפה, נועץ אותם

 בדוגמת הסוליה ובעקב ואחר כך היה תוקע אותם במכת פטיש אחת על

 כל מסמר. לאחר מכן היה חותך את סרח העור המיותר, שם פרסה אחת

 בקצה הנעל ופרסה שניה בקצה העקב, מורח במשחת נעליים ומבקש 20

 גרוש. גם ממיומנותו הייתי מוקסם.

 מידי פעם היה עובר ברחוב ערבי עם שק על גבו ומכריז בקול גדול,

 באידיש: " אלטע זאכען, אלטע שיך!" ( בגדים ישנים, נעלים ישנות!)

 רבים מתושבי הקריה ראו זאת כדרך להיפטר מגרוטאות ואף להרוויח

 כסף. קולות המשא ומתן עלו לטונים גבוהים.    

 גם סתם תגרנים ותגרניות היו באים. היו אלה על חמור, שהיו מציעים 

 מרכולתם, ענבים או ביצים. רוטל ענבים,  (שנים וחצי ק"ג), בגרוש וחצי

 וחמישים ביצים בשילינג. (שילינג = 50 מיל.)

 הערביות, שמנות, לבושות גלביות, חלקן – ראשיהן עטופים  בכפיות

 ורק עיניהן מציצות וחלקן גלויות פנים, שהיו צבועות בכתמים שונים

 בצבע טורקיז,  היו מציעות:  "סוכר להחליף באורז!"

 בתקופת המלחמה, הייתה הקצבה של מצרכים בסיסיים שונים, כגון

 סוכר, אורז, שמן, חמאה ועוד. היות והערבים צורכים יותר אורז

 והיהודים יותר סוכר, התבצע המסחר במצרכים אלה ע"י חילופין

 והערביות, כדי שליהודים יהיה כדאי, החליפו, נתנו  2 כוסות סוכר

 תמורת כוס אורז. חילופין אלה נערכו רק בין נשים.

 ואז, כאשר המשא ומתן היה בשיאו והסחורות והכסף החליפו ידיים,

 הייתה פורצת סופה.  וונדרמן  השומר  וסוסו !!!

 עם הקמתה של קרית-חיים, דרשו השלטונות הבריטיים מתושבי הקריה

 שיבחרו איש מביניהם, שייצג את הישוב בפני השלטונות.

 כך נבחר ליפא  פייגנברג  להיות ראש היהודים בפני השלטון. הכינוי

 הערבי "מוכתר" הוענק לו. בכל הכפרים הערבים ובחלק גדול מן

 הישובים היהודים הוכתר איש כנציג השלטונות והתואר היה "מוכתר",

 תואר ערבי לראש הקהילה. ליפא  פייגנברג דרש מהבריטים שומר

 שדות שיהיה מעין שוטר של קרית-חיים ובמשא ומתן בין האנגלים ובין

 ליפא פייגנברג, הוחלט שהוד מלכותו יתן ללשומר רובה וחגורת-עור עם

 כדורים וכן משכורת ותואר "שוטר מיוחד", בתנאי שועד הקריה יממן לו

 סוס.  וונדרמן היה שומר מטעם הועד והיה מופקד על ביטחון הרכוש

 והנפש. הוא היה מגיע בדהרה,לבוש  מכנסי-רכיבה, נעול מגפי-עור,

 על חזהו בנדולרה, (חגורת כדורים), באוכפו רובה, בידו קורבטש,

 (שוט), ובחגורתו תקועה אלה. הוא היה יורד, או לא, מסוסו, מסתער

 ובועט בסחורות, מכה את הסוחרים הצעירים באלה, את המבוגרים בשוט

 ובבעיטות ולנשים סתם הופך את הסחורה  ומגרשם בצעקות ובקללות.

 כולם נסו מפניו. הוא היה גיבור בעינינו ומפחיד בעיניהם.

 וונדרמן לא הספיק להיות בכל מקום והסחר-מכר היה מסתיים  לרוב

 בשביעות- רצון של כל הצדדים.

 יעקב משולם.  4.01.07

                        **************

  על המסחר הפרטי בקריה בספרו של ההסטוריון ד"ר צבי גנין:

http://www.gshavit.net/site/wordDocs/Izkor/Y.Shelizki.htm 

                                                                     גייזי