24.12.06      ר כ ש   ה נ ש ק   ל ה ג נ ה -בקרית- חיים. 

 

                 - מאת יעקב משולם -

 

1947. האו"ם החליט על חלוקת הארץ. השלטון הבריטי עיכל את

 

העובדה שיאלץ לעזוב. כל אותה תקופה, לפני החלטת האו"ם, עסקו

 

האנגלים ביצירת אי שקט בארץ ובהסתת הערבים נגד היהודים.

 

הקריאות הנפוצות של הערבים: "איטבח אל-יהוד! אל- דולה מענה

 

ואל- אינגליז כלבנה!" (להרוג את היהודים! הממשלה אתנו והאנגלים

 

כלבינו!), הסירו מלב כל יהודי בארץ את האשליה שאפשר יהיה לגמור

 

את המצב בטוב. חבורות הרכש של ההגנה עסקו בהשגת נשק בקדחתנות,

 

(לא שלא עשו זאת גם קודם...), בכל מיני אמצעים: אם בהברחה מחו"ל,

 

בגניבה מהצבא הבריטי, או במתן שוחד ועוד.

 

יש לציין שבימי שלטון הבריטים, האוחז נשק ללא רשיון, אחד דינו –

 

מוות  ומיותר לציין שיהודים לא קיבלו נשק.

 

מוסדות הישוב השיגו לקבוצות מיוחדות, אשר עסקו בהגנת השדות

 

ובהגנת מוסדות, מספר מועט של כלי נשק, בעקר רובים.

 

קבוצות אלה היו מעין חצי צבאיות או נספחי משטרה -  "גפירים".

 

בארץ היו למעלה ממאה אלף חיילים בריטים והייתה מאוכסנת כאן כמות

 

אדירה של נשק ותחמושת מכל הסוגים וגם עודפים גדולים ממלחמת

 

העולם השניה. בזמן הקצר שנותר להם עד לתאריך העזיבה שנקבע

 

באו"ם, ניסו האנגלים לפנות נשק זה.       נמל- יפו, שלא היה עמוק

 

וצריך היה להגיע לאניות באסדות ובסירות, היה פקוק.

 

גם נמל- חיפה, שהיה אז הנמל המודרני הגדול היחיד בארץ, היה פקוק.

 

שיירות אדירות של טנקים ותותחים נעו כל הזמן לעבר הנמל.

 

עקב הסתימה בדרכים, העצבנות הייתה רבה בקרב כולם:

 

אנגלים, יהודים וערבים. כל צד ניסה להשיג נשק בתחום ישובו.

 

מתוך רצון לזרז את הוצאת הנשק והתחמושת, בנו האנגלים במספר

 

חופים מזחים, כדוגמת גשר- ביילי, שהיה בנוי מקורות ברזל ועליהן

 

ריצוף- עץ, שיצר כביש לתוך הים. בעומק היו אניות ניגשות אל הרציף

 

וטוענות נשק.עם  גבור הלחץ והמחסור באניות, היו האנגלים מטילים

 

בסוף הרציף טנקים ותותחים וכן נשק אחר לתוך הים.

 

כלי הנשק, טנקים ותותחים, הועברו ברכבת ממקום אכסונם למקום

 

הטענתם או השלכתם למים. אחד הרציפים המדוברים היה בנוי בחוף

 

גליה.  רכבות טעונות הגיעו למחנות הצבאיים  במוצקין ובקורדני,

 

שהיו מהגדולים במזרח התיכון ומשם הובלו כלי הנשק להטענה

 

או להשלכה. כולנו עקבנו אחריהם. גם אנשי הרכש של

 

ההגנה. הם היו באים בדברים עם מפקד האבטחה של האנגלים,

 

בדרך כלל סרג'נט ועם כמה מחייליו, משלמים להם כסף רב ומול הקריה

 

הרכבת הייתה "מתקלקלת" ועד שתקנו אותה, "שוחררו" ממנה כמה

 

אמצעי לחימה. זכורני שבלילה אחד, הזעיקו גם כמה גדנ"עים, 

 

ביניהם אני,להיות צופים ומתריעים. 

 

בלילה הרכבת "התקלקלה" מול האינטר ועד שהמשטרה הבריטית הבינה,

 

ירדו ממנה שלושה טנקים מטיפוס קרומוול ונעלמו בין רחובות הקריה,

 

שבה חיכו להם מובילי- טרקטורים של סולל – בונה. הם הובלו למוסכי

 

סולל – בונה במפרץ ובמלחמת השחרור שפרצה בסמוך, מלאו תפקידים

 

בחיל השריון הישראלי. כמו כן שולם שוחד רב לחיילי חיל ההנדסה

 

הבריטי, שעסקו בהטלת נשק מהרציף לים, כדי שיעבירו אותו

 

אל סירות ההגנה, מהן פורק הנשק בחוף קרית-חיים,לסליקים של ההגנה,

 

שקרית-חיים הייתה מרכזה באזור.

 

לא כל החיילים הבריטים שנאו את הכסף של היהודים...

 

 

יעקב משולם, כרמיאל. 24.12.06