(תמונת קולנוע ארמון > http://www.pbase.com/geyzi/image/83075793 )
8.12.06 ה ה ר
פ ת ק ה ה ג ד
ו ל ה .סיפור מאת יעקב משולם.
לזכר יהודה מזרחי, ( מיקי ), בן קריית-חיים.
מנהיג הילדים
ברחובות הצפוניים-מזרחיים של הקריה.
*************
החופש הגדול
בעיצומו, שנת 1945. מלחמת העולם נגמרה
ואנו,
חבורת הרחובות הצפון-מזרחיים של הקריה, יושבים ודנים
בידיעה
המרעישה: בקולנוע "ארמון",
בחיפה, מקרינים בהצגות היומיות
את
הסרט " טרזן נגד הנאצים ". זהו סרט שלא כל כך מהר יגיע
לקריה
והרצון לראות אותו, גם בתוספת ההרפתקה של הנסיעה לחיפה,
היה עז
מאד. הדבר לא היה קל. היה צורך בסכום כסף נכבד לצורת
הבילוי שהחלטנו עליה: ארוחה במסעדה, סרט וכל מטעמי
המזרח
המפתים,
כמו פלאפל, קנה-סוכר, אמרדין,(משמש פחוס, שעל פי
אמהותינו
היו דורכים עליו ברגליים יחפות וזאת שמא
תאור זה ישכנע
אותנו לא
לאכול את המטעם...),אסקימו בוזה, סוס (משקה מזרחי)
ועוד ועוד. עשינו סיכום זהיר והגענו לסכום מינימלי
של 15 גרוש לילד,
לפי
הפרוט הבא: נסיעה הלוך וחזור – 36 מיל, סרט – 25 מיל, ארוחה,
(חומוס)
– 45 מיל ולכל השאר עוד 45 מיל. סכום מכובד וכל מי שיוכל
להביא
יותר – יתקבל בברכה. הוחלט על קופה משותפת. ביום המדובר,
התאספנו,
שמונה חברה', בני 12 – 14, מי הביא 12 גרוש ומי הביא 18
גרוש
והלכנו, בלי ליידע את הורינו. ירדנו לצריף, שהיה
ליפט על כביש
עכו-חיפה,
בערך איפה שהיום הרמזור ביציאה מהקריה וחכינו לאוטובוס.
התנועה
הייתה די נדירה. אחרי המתנה קצרה הגיע "הפרצנר"
(14).
עלינו
והאוטובוס החל במסע לעיר הגדולה. די התרגשנו. בצ'ק-פוסט
נעצרנו
לביקורת. המשטרה והצבא הבריטים קיימו שם נקודת- ביקורת
וכל
הנוסעים בעמידה אולצו לרדת. כמובן שאנו, הילדים, עמדנו, כי נתנו
מקום-
ישיבה למבוגרים. השוטרים הערבים זרזו אותנו לרדת ובתום
הבדיקה
לעלות, בצעקות רמות. המשכנו בנסיעה. הגענו
לרחוב הנביאים
וירדנו
מהאוטובוס לעיר הגדולה. חיפה הייתה עיר מעורבת, מלאה
ערבים.
ראש העיר היה ערבי, חסן שוקרי.
ברחוב
היו המון תגרנים, שפרשו מרכולתם על המדרכות ובצעקות רמות
פרסמו
את ערכן וטיבן. דמויות התגרנים צבעוניות וקסמי- המזרח הילכו
עליהם,
כמו, למשל, מוכר ה"סוס",( משקה שאנו קראנו לו זיעת-סוסים),
היה
חגור קומקום גדול בצבע ניקל, שהיה על גבו, מישבנו ועד קצה
ראשו.
למותניו מגש בצורת אליפסה, בתוכו כוסות. בידו האחת החזיק
קומקום
מים וכשבקשת לקנות, היה שוטף את הכוס מהקומקום הקטן
והיה
מתכופף, כך שהפיה של הקומקום הגדול הייתה יורדת אל הכוס
שבידו
והיה ממלא אותה במשקה שחור, מקציף ומתוק
ואתה היית משלם
לו שני
מיל. או מוכר הקפה, שהיה מסתובב עם קומקום-נחושת גדול
בידו,
למותניו, על סינר לבן,מגש עם ספלים קטנים, לבנים והוא הולך
ומצקצק
בספלים בקצב, ילדים מצחצחי-נעליים, סודנים שחורים,
ישמעאלים,
לבושים במכנסיים שחורים ארוכים,שרוואלים,עם שקית
גדולה
בין הרגליים וסתם ערבים בחליפות פסים אירופיות, ושיער
משוח
בשמן-ברילנטין כבד, מוכרי- פיצוחים, אסקימו- בוזה בצבעים
עזים,
שונים ומשונים, אמרדין, קנה-סוכר וערמונים קלויים, כולם
מסתערים
עליך ובצעקות מציעים לך מרכולתם, כל דבר בפרוטות -
ואנו, אכן, התפתינו. מגיעים לקופה של קולנוע
"ארמון".
(תמונת קולנוע
ארמון > http://www.pbase.com/geyzi/image/83075793 )
קולנוע
"ארמון" הוא מוסד מיוחד בפני עצמו. לעומת הצריף שלנו
בקריה,
הוא ממש ארמון. כניסה מרשימה, קירות ומדרגות משיש
שחור,
דלת רחבה וגבוהה ובחזית שלוש קופות. בפנים – אולם גדול
ויציע
ענק. ביציע-תאים, בכל הקולנוע כסאות-עור מתקפלים בצבע אדום.
האגדות
מספרות שכאשר היו מופעי- יוקרה, בתאים היו מגישים לאורחים
תה
וקפה. אנחנו נכנסים לאולם, מלאי התפעמות. זה האולם היחיד בארץ
שהיה בו גג על גלגלים. לפני סרט, בהצגה
יומית, היה הגג פתוח ועם
תחילת
הסרט החל הגג להיסגר. (מזמן הייתה זו משאת נפשנו לראות
זאת:
בקיץ, עם חשכה, הגג היה נפתח והאולם היה מאוורר).
הסרט
שכולנו ציפינו כל כך לראות, החל. טרזננו, עם
שאגותיו,נרדף
על ידי
הנאצים והמסר המרכזי שנישאר בזיכרוננו היה, שכאשר שני
קצינים
נאצים ירו בטרזן והחטיאו, הם האשימו זה את
זה בנשיפת-רוח
באוזניהם
ולכן החטיאו.מכאן למדנו, שלא משיגים דבר אם "עושים רוח".
מלאים
שמחה על נצחונו של טרזן, יצאנו לחזור לקריה, אך להוות לבנו
נוכחנו
שאין בידינו מספיק כסף לאוטובוס.
מיקי,שהיה
המנהיג, אמר, שיש לו בעיר התחתית דוד ושאנחנו נחכה לו
בזמן
שילך אליו לבקש כסף.
ליד הקולנוע,
ברחוב הנביאים, היו חנויות של ערבים. באחדות מהן היו
מכונות
משחק על כסף:
משלשלים
מטבע, מושכים בידית – ומפסידים את הכסף.
נכנסנו
לאחת החנויות. בידי היה מטבע של 2 מיל. אמרתי: "על החיים
ועל
המוות, ממילא מיקי יביא כסף". הכנסתי את המטבע למכונה ומשכתי
בידית...
ואז החלה המכונה לצלצל ומטבעות של 2 מיל החלו לצאת בזרם
גדול.
כל באי החנות זקפו ראש והתאספו סביבנו. רק אז נוכח בעל החנות
הערבי
שאנו בכלל רק ילדים יהודים ובזעקות- אימה
הסתער עלינו.
אספנו
במהירות את כל הפרוטות וברחנו. ספרנו את הכסף: כמעט 40
גרוש.
חכינו למיקי וכשהוא הגיע עם הכסף, 10 גרוש שקיבל מדודו,
היו לנו
יותר מ-50 גרוש וזה היה המון כסף! התמונה השתנתה.
השארנו
לנו בכיס צדדי את עלות הנסיעה הביתה והחלטנו ללכת לאכול
חומוס
במסעדה. מיקי אמר שהוא מכיר מסעדה שאפשר לאכול בה
חומוס,
מסעדה יהודית, המסעדה של סגל,מול גן-בנימין שבהדר.
הלכנו
לשם ברגל. המסעדה – אירופית, שהגישו בה ברוח-התקופה,
חומוס,
הייתה בקומה הראשונה. עלו אליה במדרגות מעוגלות. נכנסנו
פנימה.הריהוט
היה כבד, מעור שחור. בעל המסעדה קיבל אותנו במאור
פנים.
כמעט ולא היו בה סועדים. שם אכלנו את החומוס הטעים ביותר
אשר טעמו זכור לי עד היום. שבעי-רצון,
מלאי-סיפוק, חזרנו לקריה.
למחרת,
כשהגענו ל"מחנה" שלנו, כואבים, משלשלים ומקיאים,
נתנו
דין וחשבון לעצמנו על מעללינו, על גבורת-טרזן ועל ההתפרעות
הקולינרית שלנו.
ואז בישר
אחד החברה': בשבוע הבא יש סרט: "טרזן נגד היפנים."
יעקב
משולם. כרמיאל.