אין אדם מטיל מימיו נגד הרוח... וגם לא לפח מנוקב ! .סיפור מאת יעקב משולם 3.10.06
השנה 1943 , כתה ה'. יוצאים לטיול שנתי.
המטרה: שדות-ים, מפעל המלח בעתלית והיקב בזיכרון-יעקב.
הפואנטה
דווקא מהיום האחרון. לאחר
הביקור ביקב, הלכנו לישון בבית-הספר
בזיכרון-יעקב. בנין עתיק, כיתות ענקיות וחדרים גבוהים,
חלונות גבוהים וארוכים.
הכיתה שלנו, כיתה ה'1 קיבלה חדר כיתה גדול. השולחנות והכיסאות הוזזו
וכל אחד פרש את סדינו על המחצלות שקיבלנו מבית-הספר.
לאחר ארוחת-ערב מאולתרת, סנדוויצ'ים ופרות, הלכנו לישון,
בנים ובנות יחד.
המורה נפרד מאתנו, כי הלך לישון במקום אחר ואנחנו נשארנו
בכיתה.
הסתדרנו לשינה, החשמל כבה ולאחר כמה דקות, כהרגלינו
השובביים, החלה
מלאכת-הצביעה במשחת-נעליים. כל הנצבעים התעוררו וקמה
מהומה גדולה.
הזעיקו את המורה והוא , כעונש על ההטרדה, הפריד בין
הבנים והבנות.
אנו, הבנים, הועברנו לחדר אחר, שם לא נתנו לנו מחצלות.
ששה-עשר הבנים של הכיתה פרשו סדינים על הרצפה.
שכבנו , תוך כדי גערות וצעקות של המורה. הוא כיבה את
החשמל ונעל את הדלת,
כדי שחס וחלילה לא נוכל לצאת.
בשעות הקטנות של הלילה, השלפוחית הציקה לי מאוד וקמתי
,כדי לצאת
לשירותים. הדלת הייתה נעולה ולקריאותיי השקטות איש לא
נענה, אבל שאר
הבנים התעוררו גם הם באותה צרה. הרמנו קול, דפקנו בדלתות, איש לא בא.
משום מה לא מצאנו מתג-חשמל וגם לא הצלחנו לפתוח חלון.
הסתובבנו, הסתובבנו, והלחץ היה בלתי נסבל.
פתאום נתקל אחד התלמידים בפח, מאלה שנהוג היה למלא
בנפט."זה הפתרון!"
אמרנו ולאחר ויכוחים, אני, שלא יכולתי להתאפק, העזתי
והשתנתי ראשון,
קשה היה בחושך, ואחרי העזו הנלחצים.
ברגשות רווחה הלכנו כל אחד לפינתו ונרדמנו.
עם בוקר התעוררנו. הסדינים שלנו היו רטובים. חיפשנו
את הסיבה:
הפח היה ללא תחתית.
כאשר חזרנו ללימודים, המורה, בחיוך ארסי רב משמעות,
מסר לכיתה דו"ח
הוצאות וביניהן סעיף: חצי לירה לשמשית עבור הפיפי של
משולם.
הכיתה פרצה בצחוק ואנוכי בושתי ונכלמתי.
יעקב משולם, מחזור יא', בית- חינוך לילדי-עובדים, קרית-חיים.