22/01/2007

 

"למי תודה, למי ברכה? - לעבודה ולמלאכה..."

רבקה עמיעד-שולדנפרי

אך טבעי היה  שבית ספרנו יהיה בעל צביון מיוחד, ההולם את האידיאולוגיה ואת תפיסת העולם של מייסדי שכונת העובדים "קרית חיים (ארלוזורוב)", ובהתאם ישתייך לזרם העובדים. השם "בית הספר לילדי עובדים" סימל את הזיקה הזאת ותכני הלימוד אמורים היו לשקף את מטרת העל של זרם העובדים: חינוך דור צעיר לבריאות גופנית, לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה, תוך מיזוג השכלה ותרבות עברית.

ב – 2/1/1934, בשנה השנייה לעליית ארגון א' על אדמת השכונה, הונחה אבן הפינה לבנין בית הספר ברחוב ד', ובמגילה שנחתמה והוטמנה נכתב בין השאר:

            "יהיה הבניין הזה בית היוצר לרוח עם עובד,

      בית חינוך לתורה ולעבודה, לרדיפת צדק ולאהבת

      שלום, מוסד להקמת חברה חדשה שאין בה אלא יוצרים ועובדים"

     

               (ראו פירט בספרו של צבי גנין, קרית חיים ארלוזורוב, נסיון באוטופיה עירונית,

                1983-1933 , פרק ג' "בית הספר לילדי עובדים.")

 

ואכן, בתכנית הלימודים שלנו הוקדשו שיעורים רבים, יחסית, לעבודה ולמלאכה.

 

מי מאתנו אינו זוכר את העבודה בגינה, בשטח שהשתרע ממערב למגרש הספורט? – היה זה שטח גדול, יחסית, שבו גידלנו ירקות עונתיים, וביניהם תפוחי אדמה שנזרעו בתלוליות ואספרגוס, שלא היה מביש אף חקלאי כיום. הופטמן, המורה לחקלאות, שלט בכל ביד רמה, והתורנים עזרו לידו בחלוקת כלי העבודה במחסן שהוקם ליד המשתלה (ואולי היו אלו ערוגות פרחים), שמוקמה בחצר הדרומית, אליה יצאנו מן הדלת שליד חדר האחות. לא בכדי אמצנו אז, ברוח הילדות והשובבות, את הלחן שחיבר יהודה שרת לפסוק "עבדים היינו..." בהגדת פסח, והוספנו להן נופך משלנו: "עבדים היינו להופטמן בגינה..." אבל גאוותנו וסיפוקנו היו כשאספנו ירקות ונשלחנו להביאם למסעדה של פרנקה.

מאוחר יותר, כשהופטמן פינה את מקומו למורה חדש, שזכה לכינוי "ארוך", טופחה הזיקה לחקלאות באמצעות "המועדון החקלאי", שגלש מעבר לתחום בית הספר לבית ההורים. "המועדון החקלאי" כיוון לטיפוח משק עזר, וכדי להצטרף אליו נדרשו הסכמת ההורים ושיתוף הפעולה שלהם. המצטרפים זכו בלול ובו 100 אפרוחים בני יום מסוג לגהורן, שהפכו עם הזמן ללהקת מטילות. שמיקה, אחי, התלהב מאוד מן הרעיון והצליח לשכנע את ההורים להצטרף למועדון. וכך הפכנו ללולנים, הדואגים לחמם את האפרוחים שהתקבצו מתחת לפח ליד הברונר.  בסופו של דבר "המועדון החקלאי" הפך להיות פרויקט של ההורים: אבי סיני בנה לול גדול, ואמי מלכה גדלה להקות אחדות של אפרוחים. אנחנו נרתמנו לאסוף את הביצים, לשקלן, למיינן ולהביאן לצרכניה. מעבר לתעסוקה ולהכנסה המשפחתית הנוספת היה ללול יתרון בתקופת הצנע.

 

עבודת התורנות במסעדה של פרנקה היא סיפור בפני עצמו, וכבר הקדימו לספר על כך באתר זה. אבל בהיותנו בכיתה ח' נוספו לבנות שיעורים מיוחדים בתזונה: הרחבנו אז את ניסיוננו בבישול; הכרנו את אבות המזון; למדנו כיצד להרכיב תפריט מאוזן, המומלץ כיום כחלק מאורח חיים בריא; ובמסגרת עבודת הגמר נדרשנו להכין פלקט שיתאר תפריט לשלוש ארוחות, יפרט את אבות המזון ואת חישובי הקלוריות, תוך שימת לב להיבט הצורני: לעיצוב ולאסתטיקה. במבחן בעל פה נתבקשנו לנמק את שיקולי הדעת שלנו בבחירת התפריט. זכורתני, שפרנקה המורה חלתה סמוך למועד הגשת הפלקט לבדיקה, ועם כל הסימפטיה שחשנו כלפיה, שמחנו ש"הרווחנו" ימים אחדים ונוכל לסיים את עבודת הגמר כראוי.

 

ובצד לימודי התזונה היו לנו בכיתה ח' גם שיעורים מיוחדים לכלכלת בית. השיעורים האלה התקיימו בשעות אחר הצהריים, ובעיתות החורף אף גלשו לשעות הערב. למדנו בחדר קטן, יחסית, בקומה הראשונה משמאל לכניסה הראשית מרחוב ד'. בחדר ניצבו ארונות אחדים ובהם כלים ופרימוסים מצוחצחים ומבריקים להפליא. אלה היוו דוגמה להישגים אפשריים בניקוי הבית. במהלך השיעורים שילבה המורה חומר תיאורטי ומעשי כאחד. למדנו כיצד להבריק כלי נחושת וכלי כסף, כיצד לנקות חלונות בנוסח אותם ימים, וכיצד להתגבר על כתמים למיניהם, והעיקר – כיצד להתמיד ולא ל"חפף". האם היינו עקרות בית "טובות יותר" בעקבות הלימודים האלה? – התשובה לכך נגזרת מהעדפות אישיות של כל תלמידה ותלמידה. אך מה שמסתמן בבירור הוא הדימוי והסטריאוטיפ לגבי תפקיד הבנות, לימים הנשים, אפילו בחברה שוויונית כקרית חיים.

 

מקצוע נוסף, שליווה אותנו, הבנות, במשך שנים רבות יותר, היה מקצוע התפירה. שיעורי מלאכה ורקמה בכיתות הנמוכות היו דבר של מה בכך, בהשוואה לאותם שיעורי תפירה, שהיה להם מקום כבוד החל מכיתה ו' – תפרנו לעצמנו בגדים. בכיתה ו' התמקדנו בתפירת חצאית פרחונית מכווצת. המורה הביאה בדים אחדים לבחירה, ומלאכת התפירה הייתה ידנית – תפרנו תפר מכונה ביד. רק בכיתה ז' התוודענו למכונת התפירה, זינגר כמובן, וחיכינו לתורנו לתרגל תחילה פעולות אלמנטאריות כמו תפירה של קו ישר. אחר כך התחלנו לתפור שלב אחר שלב חצאית חקי עשויה משישה חלקים, ולא פלא שהתפירה נמשכה חודשים אחדים. עם זאת, היה לנו סיפוק רב כאשר החצאית הזאת השתלבה בתלבושת התנועתית שלנו בצד החולצה הכחולה. פרויקט הדגל היה בכיתה ח'. תפרנו חולצה חגיגית – חולצה תימנית - ומובן שבנוסף לתפירה השקענו רבות ברקמה. בימים של תקציב משפחתי מוגבל וגרדרובה מצומצמת, היה לשיעורי התפירה ערך מוסף.

(ראו תצלומים של תוצרי התפירה, הנלווים לסיפור הזיכרונות.)

החצאיות מעשה ידינו להתפאר פרויקט כתה ו' >

חצאיות החאקי:פרויקט כתה ז' -בנות  "שדמה" בחצר התנועה המאוחדת  1947

חולצה תימנית פרוייקט כתה ח' >>  

 

ובאשר לבנים – כמונו הם עבדו בגינה והשתלבו בתורנות במסעדה של פרנקה. בנוסף עסקו בקרטונ'ז וכמדומני גם בנגרות, ואני בטוחה שייטיבו לספר זאת ממני.

 

ובמבט לאחור - עברו למעלה מ–70 שנה מאז הנחת אבן הפינה לבנין בית הספר לילדי עובדים, חלפו כמה דורות. קרית חיים, וכמוה גם ארץ ישראל ומדינת ישראל השתנו.  מעניין: מה היו מחנכי הדור הנוכחי כותבים במגילה, איזה חזון חינוכי?