לחשי משחקים

מלים ואמירות שהיו בעלות תפקיד מחייב במשחק

משה ברק,  גבת

 

             

כחובב מלים, בחרתי לעסוק כטור זה במלל המחייב שליווה בילדותנו מצבים ומשחקים רבים - קטעי מלל שהיו ממש לחשים לשכנוע הכוח העליון, בלעדיו לא היית "אחד מהחברה" ולא ניצחת במשחק, גם אם היית הטוב יותר.

 

כהקדמה נביא את המשחק המכובד, המקובל כמשחק חובבני ומקצועני - עם תחרויות על אליפויות בינלאומיות.

 

"שחמט" - על לוח, שעליו 8X8 משבצות בשחור לבן לסירוגין, יוצאים להאבקות שני משחקים. אחד בקוביות הלבנות והאחר - בשחורות. בכל קבוצה יש הרכב זהה של דמויות: מלך, מלכה, כשמשני צדדיהם שני פרשים, שני רצים (קצינים) ושתי טורות (צריחים).

           לבן מתחיל, שחור אחריו לסירוגין

            במהלכים שונים, וכן ביירוטים של היריב, חותר כל משחק להגיע לנצחון. השחקן מכריז מראש: מלכה! - כשהוא מאיים על המלכה

שח!  כשהוא מאיים על המלך.

מלכה טורה!  -  כאשר מאיימים בו זמנית על המלכה וצריח אחד.

שח טורה!  -  כאשר מאיימים על המלך ועל צריח אחד.

שח מלכה!  -  הכי מסוכן, כאשר מאיימים על המלך והמלכה בו זמנית.

פאט!  -   מכריזים כשיש כוח גדול יותר משל היריב, אשר יכול למרות זאת לחמוק ללא סוף.

תיקו!   -  כשלשני השחקנים כוח שווה ואין האחד יכול להכריע את האחר

שח מט (ולא "מת") זו הכרזת הניצחון, כאשר בתגובה לאיום על המלך אין הוא יכול לחמוק.

 

            עתה לאחר הצגת משחק המלכים הבינלאומי ולחשיו העבריים, אעבור למשחקים שלנו ואתחיל מן הקל אל הכבד

 

"בלורות" כפי שנקראו בחיפה ובגליל כדוריות משחקי האצבעות -  הבנדורות, הגולות או הג'ולים באזורי הארץ השונים היו מצבים בהם חובה היה על המשחק ללחוש סיסמה-אמרה כלשהי

 

"מור" (אינני יודע מה פירושו - לדברי יהודה זיו יתכן שמקור שמו בשם MORA - כעין "זוג או פרט" שלנו) היתה חובה לצעוק "מור!" לפני שנתת לבלורה לנפול מידך אנכית.

 

"גומה אחת" שנקראה בשם הערבי אַלְבָּא. לדעתי יהודה זיו יתכן שזה "לב/מרכז" בערבית מדוברת המחליפה כ"ף באל"ף "קַלבּ"=לב, הוגים אַלבּ. עתה נזכרתי שבפטפוטי החברה היו אומרים: "מסכין - אלבק סיכין" (מסכן - סכין בלבך)

מנו כל זריקה בעשרות בערבית, והיתה חובה לקרוא לפני כל זריקת גולה לגומה לפי הסדר:

"באלבה עשרין" (בתוך אלבא 20) "באלבא תלתין" (30) "באלבא ארבעין" (40) "באלבא חמשין" (50) "באלבא שתין" (60) "באלבא שבעין" (70) "באלבא תמנין" (80) "באלבא תשעין" (90)  "באלבא מייה" (100)

אני זוכר שהיה עוד "סיום חגיגי" מעבר למאה, אך איני זוכר את פרטיו.

 

"שלוש גומות", שקראו לו "שלושה בורות" הגיעו למצבי קליעה, בעזרת האגודל ש"ניתר" מן האצבע. היה עליך לקלוע רק בבלורה אחת. אם היתה סכנה שתקלע בשתים, היה עליך לקרוא:
"מן ג'וז" (מאת בן הזוג)

 

"בחירת ראש קבוצה" - הניחו המועמדים את כף ידם זו על גבי זו, הניעו אותן שלש פעמים מעלה מטה בקצב הלחש של המילה "קוֹם-פָּה-נִיוֹן" שהיא COMPAGNIONS  הצרפתי, "חבריא". אכן מאוחר יותר אומצה המילה העברית "חבריא" ואמרו: "חֶב-רָ-יָא". לסיום הקריאה עצרו חלק עם הכף כלפי מעלה וחלק עם הגב. המיעוט יצא, עד שנותר האחרון הזוכה.

 

"מתי פורים?"  גם זו היא קריאת משחק, אם כי יש כאן משַחֵק אחד בלבד העומד ליד לול תרנגולי ההודו וקורא לעברם: "מתי פורים? מתי פורים?" והעופות מגיבים על קריאה זאת, בו במקום ובמלוא ההתלהבות, בקרקור של כל הלהקה. בבית ספר "אליאנס", שלי לא ביקרנו במשק חקלאי, המחנכים דברו והגיבו בצרפתית ולכן הכרתי זאת רק כשעשוע של צלילים. יהודה זיו הגיאוגרף מרעננה ומרים אהרוני מרמת דוד-יפעת חניכי בית הספר העברי, סיפרו לי כי מוריהם הפנו את תשומת לבם של הילדים, לכך שקרקור תרנגולי ההודו נשמע כמו  "אדר!!!" החודש בו חל חג הפורים. יש להניח שאחד המורים שם המציא את צירוף ההברות "מתי פורים" אותה יש לקרוא פעמיים כדי לגרות את העופות: "מתי פורים, מתי פורים!" ואז "תרנגולי ההודו החכמים עונים במקהלה: אדר, אדר, אדר!!!". כחניך בי"ס "אליאנס" לא ביקרנו במשק, וגם אילו ראינו תרנגולי הודו, היו מחנכינו מגיבים באיזה שהוא ביטוי בצרפתית, השפה בה דיברו אלינו בכתה  אני סתם נהניתי מתעלול זה עם העופות ורק עתה לעת גבורות התגלתה לי הנמקתו "הלשונית" העברית.

 

"אֶן דֶן דינו" - לצורך בחירה של אחד מתוך קבוצה, הסתדרו במעגל ושרו שיר הברות, כשעם כל הברה מצביעים על אחד הילדים לפי תורו במעגל. במקורו נשמע השיר כך:

"אֶן דֶן דִי-נוֹ, סוֹף אָ-לָא קָ-טִי-נוֹ, סוֹף אָ-לָה קָה טִיָה טוֹ, אֵ-לִיק בֵּ-לִיק בּוֹם".

22 הברות. הילד ה-22 בתור היה נבחר. בין שנות ה-50 וה-70 קמו "יוצרים" מבין החבר'ה והוסיפו, תוספת עברית למחצה, שהייתה שונה ממקום למקום, עד כמה שזכור לי זה היה בערך כך:

"בום בום בום, בוא נא-מר ש-לום! קי-בל-תי ה-יום ת-פו-ח א-דום (אינני יודע בדיוק והיו נוסחים שונים) תוספות, שהיו עילה למפסידים לדרוש לצרף אותן בתקווה שיינצלו מהגורל.

   

 

הזנקה במשחק  -  המשחק התנהל בצרפתית. יהודה זיו תוהה באם זה נוצר בבית ספר "אליאנס". כחניך בית ספר זה אינני זוכר זאת, ויתכן שנוצר בבית ספר "פרר" FRERES של "האחים" הנזירים הקתוליים שנחשב לבית ספר טוב ויהודים רבים מבני הישוב הישן למדו בו. 

ספרו "אחת, שתיים, שלוש" בצרפתית "אֶן, דֶה, אֶה-טְרוּאָה" (UN, DEUX et TROIS ) אך מסיבות של קצב הוסיפו את המלית et  (אה), היא וו החיבור בין שתי הספרות האחרונות: אחת, שתיים...וֶ-שָ-לוש. אך גם את ה"שלוש" האריכו מאותה סיבה ויצא: "אֶן דֶה אֶה טֶה אֶה רוּאָה!".  צורה זו השתרשה כל כך עד כי שלום חרמון יוצר ריקודי העם, הזכיר לנו בסמינר אורנים בשנות הששים, כי ההזנקה מחייבת פעמיים "אה" כלומר "אן דה...אה טה אה...רואה"

 

"אבן נייר ומספרים" 

"אבניירו" כך לדברי מרים אהרוני קראו למשחק ברמת דוד

 כדי לדעת מי מהשניים זוכה, היה המשחק הידוע בו היו אומרים בסוף שנות השלושים :"אבן נייר ומספרים, חת, שתיים, שלש".  כל אחד מהשנים עיצב בידו את אחד משלשת החפצים. כל חפץ גבר על חפץ אחד, ונוצח על ידי חפץ אחר:

אבן שברה מספריים אך נייר חנק אותה;

נייר חנק אבן, אך מספריים גזרו אותו;

מספריים גזרו נייר אך אבן שברה אותם.

רק מאוחר יותר בשנות ה-50 פגשתי את הלחש הזה עם התוספת

"אבן נייר ומספרים המנצח בין השנים, חת שתים שלש".

 

סבתא בישלה דיסה, משחק אצבעות הסבתא בכף היד, האצבעות, הזרוע ובית השחי של הנכד שלה. המשחק היה של צד אחד כשהאחר רק מגיב בהנאה הליטופים והדגדוגים לפי תמליל זה:

סבתא בישלה דיסה (מלטפת באצבעה את כף ידו במעגלים) נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה (נוגעת בארבע מאצבעותיו) ורק לזה היא לא נתנה (נוגעת באצבע אחת) הלך, הלך, הלך, הלך, (אצבעות סבתא מטיילות לאורך זרוע הילד) והנה הוא פה (הסבתא מדגדגת בבית השחי) דיגי דיגי דיג. יהודה זיו זוכר שברעננה אמרו: לזה נתנה, לזה נתנה, לזה נתנה, לזה נתנה, ורק לזה היא לא נתנה. מה עשה?

(נוגעת באצבע אחת הלך... וההמשך זהה.

 

 

שלום אדוני המלך – משחק הילדים שהחל בשאלה:

"שלום אדוני המלך. והמלך היה משיב: "שלום בניי היקרים, איפה הייתם ומה עשיתם" וכו'. לפי סיפורי האזרחים היה המשחק נמשך. כך תיקנה לי מרים אהרוני. זה גם הגיוני, כי המלך רשאי לתבוע דו"ח על מעשי בני עמו ולא להיפך.

 

ביצירת שותפויות הניחו "השותפים" יד זה על זה והשביעו:

"בלי שותף ובלי חוטף (?!) מי שיקח זה ימות. לדברי יהודה זיו לא אמרו ברעננה מושבת ילדותו חוטף

כי אם חורטף. בקרית חיים בשנות החמישים אמרו  לפי הלקסיקון של נילי דיסקין ורות קדרי באתר "קריתי": "בלי שותף ובלי חוטף הלוקח הוא גנב".  זה טיבו של פולקלור וכולם צודקים.

 

במחבואים - "העומד" ספר עד מאה, ואחר כך הכריז:"מי שעומד מאחורי ומלפני הוא "העומד".  בהמשך, מי שהגיע לעץ לפני "העומד" הכה בכף ידו שלש פעמים וקרא במהירות: "חת, שתים, שלש! "

 

פקודה פיפולו  -  במשחק יש ארבעה מצבים, הנקראים:

"פיפולו"  -  מכות לסירוגין בקצב בשולי השולחן בשתי אצבעות הידיים.

"יד!" בו כף היד נחה על השולחן;

"אגרוף!" בו מציבים שני אגרופים על השולחן

"ניצב!" בו מציבים שתי כפות ידים מתוחות עומדות על גב כף היד והזרת.

המשחק מתחיל כשכל הקבוצה ישובה סביב השולחן, ומנהל המשחק (לרוב המדריך) קורא "פקודה פיפולו" וכל הקבוצה מתחילה יחד להכות באצבעות בשולחן. מרגע זה עליהם לבצע רק את הפקודות בהן מופיעה גם המילה "פקודה": "פקודה פיפולו!" "פקודה יד!" "פקודה ניצב!" "פקודה אגרוף". אם המדריך אומר "פיפולו", "יד", "אגרוף" או "ניצב" ללא המילה "פקודה" אין לציית לו, אף כי הוא חופשי לעשות כל תנועה כדי להטעות. הטועה יוצא מהמשחק.

המשחק הגיע מחו"ל בתור "קומנדו פיפולו" (אולי מאיטליה) בתחילה קראו כך גם בארץ עד שעוברת "קומנדו" במילה "פקודה".

בגולת אירופה היהודית מצאתי גירסה ביידיש של המשחק, המצבים נקראו ביידיש, ושם המשחק היה בעל היגוי יידישי: "קומנדו פִּימפְלֶה"

 

 

דוד אמר  - משחק דומה ל"פיפולו" כנראה מ"תוצרת הארץ", כדי להעמיק את החיבה לתרגילי הסדר   

                      המשעממים.

מפקד המשחק עמד לפני השורה, והחל לפקד. על המשתתפים היה לבצע רק את הפקודות בהן הקדים במלים "דוד אמר".

כל פקודה כגון: "עמוד דום", "עמוד נוח", "ימינה פנה", "שמאלה פנה וכו' שלא קדמה לה האמירה "דוד אמר" אסור היה לציית לה. מי שטעה וציית, יצא מהמשחק.

 

שלוש מכותהיתה שורת רוחב של עומדים, עם כף יד מושטת. "הבורח" עבר לאורכה והכה בכפו על כפות שלשה ילדים, וכולם קראו יחד איתו: "א.....ח.....ת ,  ש ת.....י ם ,  ש....לוש!"

ובורח. ה"לוש!" נאמר במהירות בזק  כשהמוכה השלישי חייב לרדוף אחריו ולתפוס אותו

 

במריבה - הכריזו על ברוגז וקראו לבר הפלוגתא  "אחוּם". אל בר הפלוגתא פנו כשהיה צורך, בתיווך ילד שלישי ופתח באמירה "תגיד לו", גם הילד שהשיב פתח באמירה "תגיד לו!". היתה זו שיגרה כה רצופה, שלפעמים המשיכו לדבר זה לזה, גם שלא בנוכחות ילד שלישי, ויצאו ידי חובת ה"ברוגז" בתוספת שתי המלים "תגיד לו!" בכל פעם שהחלו להשיב. אם חלילה, אחד מהם שכח להתחיל עם "תגיד לו!" היה האחר מלגלג עליו במימרה "אחוּם מתחנף". לדברי יהודה זיו, "אחוּם" בערבית פירושו "אהוּב" כלומר "אתה מתחנף כאילו אני אהוּב שלך". כירק בסוף שנות ה-40 פגשתי במקום אחר את המושג "צילבה" שהחליף את "אחוּם" ובמקום "אחוּם מתחנף" בזכר, נוצרה "צ'ילבה מתחנפת" בלשון נקבה. יתכן שהמילה "צ'ילבה" היא "כלבה" בערבית מדוברת בה יש גם נוהג להחליף אות כ"ף באות צ'ד"י.

 

יָא מַמָּה יוֹ  -  משחק בו ישבו כ-10 עד 15 בנים ולא בנות על הרצפה בעיגול צפוף, כשהם משאירים מרכז של כחצי מטר בין כפות רגליהם, ריק. סביבם עמד מספר דומה של ילדים. מכל המשתתפים התנדב "גולם" שזה היה תפקיד מכובד ביותר. הוא נכנס למרכז הפנוי בין רגלי היושבים, ותפקידו היה להישאר מתוח כבול עץ. אז החלו העומדים לדחוף אותו לעבר העומדים מולם, וכך עבר מצד אל צד, כשהיושבים חייבים להבטיח שלא ייפול על הרצפה. את הטלטלות האלה ליוו בחזרות ללא הרף של שיר ההברות

"הי הי, יא ממה יו!". אם הגולם נפל לארץ, אז הילד שלידו הוא נפל היא הופך גולם במקומו.

משחק זה חייב נגיעות בלתי צפויות בכל חלקי גוף הגולם, ועלולים היו גם לנגוע באברים הצנועים... עכשיו מובן למה אפילו בתנועה החלוצית "החופשית", לא היו בנות במשחק, 

 

יש לנו גולם במעגל  - היה עוד משחק, שלא זכרתי את מהלכו. מרים אהרוני מיפעת הזכירה לי, כי ישבו במעגל עם הפנים למרכז. מי שנפל בגורל רץ בשפיפה מאחורי היושבים והניח מטפחת מאחורי אחד מהם. אם הילד שמאחוריו הונחה המטפחת חש בכך, הוא קם ורדף אחרי המניח. אם לא חש בחפץ, או לא הצליח לתפוס את המניח, היה הוא נכנס למעגל וכולם היו שרים לו "יש לנו גולם במעגל".  "יש לנו גולם במעגל".  מרגע זה, הוא יצא למשימה של הנחת המטפחת, בתקווה שיכשיל מישהו אחר, שלא יחוש בה, אול לא יתפוס אותו ויחליף אותו כ"גולם" וחוזר חלילה.

 

העבר בלי טעות האבנים: ישבו במעגל, כל ילד החזיק אבן. המשחק החל בשירה ועם כל הברה העביר כל אחד את האבן שלו ליושב מימינו. משחק זה שהיה מקובל ברמת דוד העבירה לי מרים אהרוני:

 "הַעֲ-בֵר בְּי טָ-עוּת הָ-אֲ-בָ-נִים, הַעֲ-בֵר בְּ-לִי טָ-עוּת הָ-אֲ-בָ-נִים!" - ב"טעות האבנים האחרון" אין העברה מאחד לשני אלא העברה של האבן שבידך מצד לצד. מייד לאחר מכן מתחדשים השיר והעברת האבנים במהירות יותר גבוהה. משחק קואורדינציה, כי הוא אפשרי רק כאשר כולם מעבירים את האבנים כאיש אחד. בקבוצה מתואמת היטב השיר והמשחק רצים בקצב מהיר ביותר.

 

התפייסות – לילדים שהיו "ברוגז" פנו אחרים לעתים בהתערבות מבוגרים, כדי שישלימו, ויעשו שלום ביניהם. לאחר ששני הצדדים התרצו, שלבו כפות ידים ואמרו ביחד:

"שוֹלֶם שוֹלֶם עד עולם. בְּרוגז בְּרוגז אף פעם"

 

קפיצת חבל בנוסח "תפוח"

שני ילדים סובבו את החבל ועל כל אחד מהמשתתפים היה לקפוץ בתורו, 3 פעמים לקצב המלים:

"תפו-ח, ע-נ-בים, א-גס"...  ולצאת כדי שללא הפוגה יכנס לקפוץ הבא בתור:

"תפו-ח, ענבים, א-גס" וחוזר חלילה...

לימים עברו לארבע קפיצות לכל ילדה, והוסיפו "רימון" כך שנתקבל "תפו-ח, ענבים, א-גס, רי-מון"

באותה שיטה.

מעניין שהרימון הארץ ישראלי נוסף רק לאחר הפירות האירופיים, להם נזקקו אותם צברים בני יוצאי אירופה...

 

קפיצת חבל, בנוסח שירלי טמפל. ילדה שהחלה להופיע בסרטי קולנוע, מגיל 5 והיתה כוכבת על לכל ילדי העולם בשנות ה-30.

אותם שני ילדים אוחזים בשני קצות חבל 7-5 מטר, מסובבים אותו ומדקלמים:

1. שירלי טמפל עומדת ככה; 2. שירלי טמפל רוקדת ככה; 3. שירלי טמפל נותנת נשיקה; 4. שירלי טמפל אומרת שלום". לכל אחת מארבע המימרות אודות שירלי טמפל, על הבת הקופצת לעשות תנועה מתאימה:1. עומדת; 2. רוקדת; 3. נותנת נשיקה באויר; 4. מנפנפת לשלום.

עם נפנוף היד ל"שלום" הקופצת יוצאת קדימה ואחרת נכנסת מתחת לחבל אחריה.   

 

סְמֶל – משחק קפיצות על גבו האופקי של ילד שהתכופף - "העומד". החל במרחק 3 "צעדים" (אורך נעל) וכל ילד מהקבוצה קפץ עליו בתורו. אחר כך המשיכו במרחק ארבעה "צעדים" ושוב כולם קפצו וכך הלאה, התרחקו בכל פעם. עד שנמצא מישהו שבגלל המרחק לא הצליח לקפוץ מעל "העומד" והוא החליף אותו. גם במשחק זה היה "לחש", כי אחרון הקופצים בכל מחזור, חייב היה לקרוא "סְמֶל" והמהדרין היו קוראים:"סמל, סמלים, סמלות!".

מה פירוש המילה סמֶל לא הצלחתי לברר. לדברי יהודה זיו יתכן שזה בא מהברכה הערבית "באסמֵאללה" "בשם אלוהים" בערבית.  ברגע שהסירו את התחילית והסופית  בא- סמֵל- לה, נותר סמל בתווך.

 

לומַר בלי להתבלבל – היו מספר צירופי "לשון נופל על לשון" עם מלים שונות שהצטלצלו בהרבה הברות דומות. המשַחֵק התבקש לומר את הצלצלת ברצף של 10 עד 30 פעם מבלי להתבלבל ולטעות:

 

"שרה שרה סולו"

 

"נחש נשך נחש"

 

"שרה שרה שיר שמח"

 

"גנן גדל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן"

 

"על מה עלמה?. על מה תאמרי לי לנדוד?  עלמה! תאמרי לי לין דוד!!!"

לזה יש להוסיף, צלצלת אחרת הזכורה לי מילדותי, אותה למדנו מהורינו ביידיש:

 

         "פִין מִינְסְק, קִין בְּרִיסְק גֵעט אָ פוּקְס אִין הָאלְט אָ בִּיקְס אִין פִּיסְק"

          מ מינסק (עיר)  ל בריסק (עיר) הולך  שועל, ואוחז רוֹבֶה         בַּפֶּה

 

אָסוּמָנִיָה - משחק קפיצות מעל גבו האופקי של "העומד" שהתכופף. אך הפעם הוא קרוב ל"מקפצה" (שפת מדרכה כלשהי ואיננו משנה את מיקומו. המבחן הוא בדקלום המיחרז ה"ג'יברישי" שתחילתו הוזכרה ב"שיר השכונה" של חיים חפר, שפגש במשחק לראשונה ב-1936, השנה בה עלה ארצה. אני יכול להיזכר ששיחקנו אותו כבר כמה שנים קודם לכן בשכונה שלנו ברחוב השומר בחיפה. אני מביא בזה את "הלחש" המלא כפי שהוא זכור לי, שלא גליתי איש שידע את קורות התהוותו ואת משמעותו:

אסומניה - אסומניה:

אסומניה מעבודניה;

מעבודניה שיקשיקן;

שיקשיקן וּבּאַגרָא;

באגרא וּריג'ליה;

ריג'ליה ופתחתח;

פתחתח ופתחתח;

 

מכאן לחשים מובנים יותר המחייבים פעולות שונות...

 

-   פטר FETER יענקלה – יש לקפוץ כדי גם להתחכך בכל כובד הגוף בסוף הקפיצה בגבו של העומד

-   אנשים בלי לנגוע בשורה אירופית (עורפית) – קופצים מעל גב העומד בלא להניח ידיים על הגב

-   ק-צי-צות  ל-ש-בתמכים בגב כפות הידים בזו אחר זו 6 פעמים, לפי מספר ההברות

-   חוט אדום בין רגלייאתוך קפיצה נותנים מכה קלה עם הרגל בישבן העומד.

-   א-נ-שים  מ-בר-זל – הקופץ הניח את אגרופיו על גב העומד

-   ציגלע מה על רגל אחת -  איני זוכר מה עשו !

-   ציגלע מה על שתי רגלים – איני זוכר מה עשו !

 

אנחנו יוצאים להלחם - בשלב הפתיחה למשחק היו הקבוצות מסתדרות בשתי שורות זו מול זו. המשחק החל בצעידת אחת השורות קדימה, בצעד קצוב לעבר האחרת ואחורה למקומה ושרו יחד:

"אנחנו יוצאים להלחם איתכם, להלחם איתכם להלחם איתכם".

אחריה עשתה זאת הקבוצה שמנגד, קדימה ואחורה למקומה.

אז חזרה הקבוצה הראשונה לצעוד קדימה ואחורה, בשיר:

"מאיתנו יצא פלוני הגיבור (או מאיתנו תצא פלונית הגיבורה) פלוני הגיבור פלוני הגיבור"

כך עשתה גם הקבוצה שמנגד. כששבה גם היא למקומה, יצאו "הגיבורים" של שתי הקבוצות למרכז, זה מול זה, החזיקו זה בכף ידו של האחר ומשכו בכוח כדי לקבוע מי יצליח לסחוב את יריבו לצד שלו. אותה שעה היתה קבוצתו של כל אחד מהם מסודרת בטור עורפי, כשכל אחד מחזיק במותני זה שלפניו ובכך לעזור ל"גיבור" קבוצתם לגבור על היריב.

 

מלים למשחק הריקוד "במעגל"

 

אלה לא היו ריקודי מעגל, כמו "ושאבתם מים" או "הורה" בה כל המעגל רקד. זה היה מעגל נייח שליווה בזמרה, תורן יחיד שהשלים הקפה בתוכו. לכן קראתי להם משחק הריקוד "במעגל". כי זה לא היה בדיוק משחק, אך גם לא בדיוק ריקוד. 

למעשה לא רקדו, אלא רק איפשרו לנבחר להשלים סיבוב בפנים מעגל הילדים שמחאו כפיים ושרו עד לנקודה בה יצא ונכנס "נבחר" אחר. באופן עקרוני זה היה חילוף קבוע של בן עם בת וחוזר חלילה. היו ריקודי "במעגל" בהם בקטע מסויים חברה הנכנסת לזוג עם היוצא, לפני ששב למעגל.

לכן מצאתי שמן הדין הוא להוסיף ל"לחשי" המשחקים גם את תמלילי השירים בריקוד "במעגל",

 

אני עומדת

"אני עומדת במעגל, ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי ובואי לרקוד אתי. ביער ביער ביער נצא נצא (2)"

 

פעם הייתי

"פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם ראיתי שם ראיתי כושי קטן, והוא לובש כובע לבן והוא יהיה לפלונית לחתן"

לא היתה אז כל הסתייגות מהמונח "כושי" והוא התקבל בטבעיות, אולי כי היה מדובר רק בחום?

 

בן לוקח בת

"בן לוקח בת, בת לוקחת ב-א-אן, הרבי אמר יש להתחתן, הרבי אמר יש להתחתן"

מזדהים עם המלים על הרבי, אף כי היו מאד לא דתיים בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת

 

כולם אומרים

כולם אומרים שאת ילדה יפה (2) פלונית אהבתי אלמונית עזבתי - לה, לה לה, לה לה לה (2)

 

קחי אותי

"פלונית (7) פלונית קחי אותי" ואחר כך "פלוני (7) פלוני קח אותי" וכל פעם יוצרים זוג, רוקד: "לה לה לה, ללה (3) לה ללה לה"

 

צומחים פרחים

"צומחים פרחים מה נעים בגן. מי ילדה יפה היא תבוא לגן. פלוניתילה פלוניתילה את ילדה יפה, פלוניתילה פלוניתילה את תבואי לגן"

ההטעמה לרוב מלעילית, היא אשכנזית ולכן מעידה, שזה שיר שחובר עוד בגולה באירופה

 

בין הרים ובין סלעים

"בין הרים ובין סלעים, טסה הרכבת - ומכל הבחורים אותך אני אוהבת. טָלָה-לה-לה (3) לה, לָל לָה, לָל, לָה.

השיר חובר עוד בגולה, בגירסת "בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת..."

 

ילד ילד הִזָּהֵרָה

"ילד, ילד הזהרה, פן תיקח את ילדתי! מצפצף אני עליך, ואחרת יש גם לי. לה לה לָלָה לה (3) לָלָה, לָלָה לה

 

יוּפְּסָסָה       

"פְּעם אֶ חת בחור  יָא אָ צא, אל המושבה הָא הָא הָא, פְּעם אֶ חת בחור יָא אָ צָא, ושם הוא ב חו רה מָא אָ צָא. הֵי יוּפְּסָסָה טְרַל לָלָה, יוּפְּסָסָה טְרַל לָלָה בּוֹאִי עִם הָיָה חַבֵרִי קוֹדְנָה..."

זה היה שיר ריקוד מקובל במועדון "דרור" במרוקו ואולי בעוד מקומות בצפון אפריקה. בתמליל ניכרים שיבושים, שנוצרו בשיר ריקוד זה בעת שמומש על ידי חברי התנועה - במקום שלא דברו בו עברית כשפת יום יום. המלים המקוריות היו כנראה בערך כדלקמן:

"פַּעַם אַחת בחור יָצא אל המושבה הָא הָא, פַּעם אֶחת בחור יָצָא, ושם הוא בחורה מָצָא"

זו גירסה שחיבר כנראה אחד השליחים שנזקק לריקוד מעגל - וכדרך המנהיגים, לא התמצא דווקא בריקוד. לכן נזכר לפתע בשיר "גדוד העבודה" שהכיר בנסיבות שונות, ואימץ אותו לצורך ריקוד במעגל. הוא כנראה אפילו לא זכר היטב את המלים. שכן השורה הראשונה היא "פעם אחת בחור יצא אל הכביש". כבקי בתולדות תנועת העבודה ידע שפלוגות היו קרובות למושבות אשר היו מעין מרכז עירוני לצורך בילוי ומפגש. לכן גיבור השיר יוצא "אל המושבה". אבל אחרי שהוא מצא את הבחורה, לא ידע "יוצר הריקוד" את המשך השיר. לכן בחר ניגון חסידי וקבע שהרוקד ינענע באצבעו בקריאה לעבר בן הזוג שבחר כי תבוא אליו למעגל באמירה השירית "ה-ה-ה-י" ובהמשך הניגון שולבו ההברות "לה לה לה לה ..." אך שיגרת ה"לה לה לה" נמאסה על "היוצר" והוא שיבץ כנראה ברצף "יוּלה לה לה" ו"יוּצָצָה ויופצצה טְרַל לָל לָה". אך כנראה שבגלל יחודו הצלילי דווקא ה"יופצצא" נקלט כל כך טוב שזה הפך לשם השיר והריקוד.

אך כאן חש שליחנו היצירתי, נקיפות מצפון רעיוניות והחליף חלק מה"לה לה לה" בניגון החסידי במסר חברתי רעיוני שהיה כנראה "בואו הנה יחד נרקוד נא" או "בואו יחד חברים ונרקוד נא" שהתקבע בנוסח: "בּוֹאִי עִם הָיָה חַבֵרִי קוֹדְנָה".

"במעגל" זה היה שונה מאלה שבישראל גם כי לא יצר כל מגע יד בין הנער לנערה. הם הסתפקו רק ברמז באצבע לבוא ולהחליף מקומות. אף באווירה המסורתית במרוקו, אפילו זה היה צעד נועז לעבר הקידמה.

 

 

שֶבַע בּוֹם  - משחק ספירה, בו כל אחד לפי סדר הישיבה בריבוע הספסלים הסגור, מתפקד לפי הסדר. אך אסור לומר            אף מספר המתחלק בשבע  7, 14, 28, 42 וכו'

                          אף מספר המסתיים בשבע  17, 27, 57, 97 וכו'

                          ואף מספר המתחיל בשבע  71, 72, 75, 78 וכו'

ובמקומו יש לקרוא    ב ו ם

ולכן ב-77 יש לומר בום בום

 

 

בחומר השתדלתי לדייק בהתאם לזכרוני. אך בכמה מקומות ציינתי שאינני זוכר חלק זה או אחר של המשחק, את מקורו וכו'. כך נפתחתי בשימחה לגילויים בלקסיקון לעגת קריית חיים באתר "קרייתי", כשם ששמחתי להשלמותיו של יהודה זיו מירושלים ומרים אהרוני ביפעת. כל אלה עוררו אצלי עוד זכרונות נוספים, שנכרכו בעוד אנשים שפגשתי באמצע הדרך.

 

תוספת ל"לחשי משחקים"

שלשה יפנים

היו שלשה יפנים: יאק, יאקצידראק, יאקצידראק דארוני

היו שלש יפניות: ציפקה, ציפקה דריפקה, ציפקה דריפקה למפאנפוני

והתחתנו: יאק עם ציפקה; יאקצידראק עם ציפקה דריפקה; יאק צידראק דרוני עם ציפקה דריפקה למאפנפוני

נולדו להם בנים: שח- ליאק עם ציפקה;                                             שח שרח ליאקצידראק עם ציפקה דריפקה

                                שח שרח שרוני ליאקצידראק דרוני עם ציפקה דריפקה למפנפוני

 

בילדותי שמעתי משחק מלים זה ברוסית. יתכן שמקורו בארץ זו. אך ניכרת שליטת הצביון היהודי היידישאי. אמנם סיומת החיבה "קָה" היא רוסית. אך ברור ש"ציפקה" ככינוי לציפורה, ובמיוחד "ציפקה דריפקה" מסגירים את המקור היהודי פולני, שאומץ ככינוי מתגרה של עולי פולניה בארץ - "פוילישע דריפקה"

 

השילוש כפול 2 וכפול 3 נשמר בכל המקומות. כך גם שם שני הגברים הראשונים "יאק" ו"יאקצידראק" והבן "שח" שנשארו בכל הגירסאות. לשאר השמות

יאקצידראק דרוני" נקרא גם "יאקצידראק צידראק צידרוני"

"ציפקה" נקראה גם "ציפה", "ציפקה דריפקה" בשם "ציפה דריפה" ו"ציפקה דריפקה למפנפוני" היתה "ציפה דריפה למפנפוני"

"שח שרח" נקרא גם "שח מט" יש להניח שהדורות הצעירים דוברי העברית בארץ ראו לפניהם את משחק השח בלבד והעניקו שם מת זה ליצור חי. לכן השלישי "שח שרח שרוני"  נקרא "שח מט מטמוני". עוד "מטמון" המגלה השפעת עברית.

 

טור או יאס

 

כשרצו בשנות העשרים ועד הארבעים להפיל גורל בהטלת מטבע, חיכו לראות אם זה נפל על "טור או על יאס". לדברי החידונאי יורם הרועה, אלה הם שמות בתורקית של שני צדי המטבע התורקי. "טור" = הסמל הנאצל של הסולטן מצד אחד של המטבע ו"יאס" = הכתב,

הצד בו נכתב שם המטבע וערכו. טבעי היה שתקופה בת 20 שנה לאחר קץ השלטון העותומני, שהמונחים הללו היו עדין בשימוש. ברובע

היהודי בעיר העתיקה, זכרו טוב יותר את התורקית, ובנחישות לאומית החליפו את "יאס" במונח "כָּתֵב" עברי ואמרו "טור או כָּתֵב".  

 

עץ או פלי

הצברים ילידי שנות ה-30 וה-40, כבר לא הכירו את המטבע התורקי, ומונחיו התורקיים ננטשו בהדרגה, בתמורה למונחים המתיחסים המנדט הבריטי. לכך התאימו שתי מלים חדשות כשמות צדי המטבע: "עץ" = ענף שהוטבע בצד אחד והמילה "פלי" כתחילית של פלשתין לצד האחר. מענין שביטאו זאת כדרך הערבית בפ"א רפה": "עץ או פלי".

 

כל הזכויות שמורות. אך כל מי שרוצה להוסיף לי יתקבל כמו קודמיו בשמחה רבה, שכן פולקלור הוא תרבות משתנה, לפי המקום, הזמן, האיש וזכרונו. אך במקרה זה - כולם צודקים.

אז בתודה מראש.