8.6.08  אופנוע ברחוב חית                                               

מאת עלי כהן

  ברחוב חית מספר 17 גרו שתי משפחות –   הורָי ולהם הצאצא השובב שלהם (אנוכי החתום מעלה, למי שטרם קלט את הרמז העבה) ואחותה של אימי חנה, שזה עתה נישאה לשמעון חבר ילדותה. שמעון עבד בחיפה ונחשב ל"בעל אמצעים"- היה לו אופנוע אמיתי , שעורר השתאות והערצה , ואופנוע זה שימש אותו לנסיעה לעבודתו בחיפה כחשמלאי מנועים בלא שנזקק לשירותי חברת האוטובוסים "משמר המפרץ" בקו 14, שקישרה בין הקריות לחיפה.   ב-1939 הייתי בן שלוש שנים ומשהו. בן דודי צבי היה בן  14, והתגורר בקרית בנימין עד שהלך לבי"ס טיץ ביגור.    מעת לעת היה סר אלינו ועיניו  חמדו את האופנוע . מאחר ורשיון לא היה לו  הוא ביקש את רשותו של דודינו המשותף שמעון "רק לשבת על האופנוע", והדוד שמעון טוב הלב לא יכל לסרב לו. לדוד היתה מצלמת בוקס "משוכללת" וכאשר הוא ראה את צבי נהנה לשבת על האופנוע תוך שהוא מדמיין לעצמו שהוא שועט עליו הוא הירשה לצבי "להרכיב" אותי על מיכל הבנזין והוא הנציח את המאורע הזה. זה היה כנראה מקובל באותם ימים מאחר ואני מצליח במעומעם להיזכר שלא רק כאשר האופנוע היה דומם אלא גם נסעתי ממש ומשב הרוח של הנסיעה על האופנוע נשבו בפני. חוקי התנועה, מסתבר , היו שונים באותם ימים..  לימים הוצאתי רשיון נהיגה לכל סוגי הרכב. נהגתי גם משאיות ואוטובוסים (במלחמת יום הכיפורים התנדבתי לעבודה ב"אגד" ועזרתי בכך במקצת למאמץ המלחמתי), אבל אהבתי הגדולה היתה כל השנים אופנוע וקטנוע. היו לי בחיי בעיקר  קטנועים ואופנוע. מכונית היתה לי רק משך שתי תקופות קצרות.                                                         אולי אותה רכיבה על אופנוע בגיל 3 ומשהו השאירה את רישומה בתת ההכרה שלי והחיבה הגדולה שלי לרכב ממונע על שני גלגלים היא תוצאה של אותם ימים רחוקים בקריה, ברחוב חית ועל האופנוע של הדוד שמעון ( ואגב – רעייתו, דודתי חנה חיה עד היום בחיפה, צלולה ורעננה , ותחוג בחודש הבא את יום הולדתה ה-93- עד 130.. מזל טוב)