24.8.07     על יורם דגן - (גרשטנזנג). ז"ל  17 שנים למותו (לצערי לא הייתי בארץ) : מאת יוסי חסין.

 בן הקריה ואח של רותי זקס ובן גילנו יליד 1937.עד היום לא פיספסתי שום אזכרה ליורם, וגם הפעם קיוויתי שאוכל להיות אתכם, דליה יקרה, משפחה וחברים. לדאבוני  כמו שמקובל להגיד היום נבצר ממני.......... רוצה אבל לא יוצא.היום עם הטכנולוגיות  החדישות – שעדיין לא התרגלתי אליהן – אפשר להיות רחוק אבל קרוב. "ללכת עם ולהרגיש בלי" לכל אחד שמכיר את יורם יש בזיכרון הפרטי שלו יורם אחר, רק לעיתים רחוקות היורמים שלנו דומים. אני חושב שחוץ מרותי אני מכיר את יורם שלי הכי הרבה זמן,  עוד משנת 1943, אני לא בטוח שכולכם עושים את החשבון  כמה שנים עברו מאז, אז תאמינו לי עברו מאז  64 שנים.....גם מאז שנפרדתי מיורם עברו הרבה שנים, אבל למרות הכל הוא חי בזיכרוני כאילו רק את מול נפרדנו.

למרות שההכרות הראשונה שלנו לפני 64 שנים הייתה בכפיה, הקליק שנוצר בינינו בין שני הפכים גמורים, שני ניגודים שקשה אפילו להמציא ניגודים כאלה, מאז ועד היום, (לא מאז שנפרדנו) הקשר הזה  קיים עד היום ולעיתים אפילו חזק יותר מהימים שהיינו ביחד בכל התקופות השונות. וכמו שאמרתי לכם - ההכרות בינינו הייתה בכפיה, וכך היה המעשה - שבאנו לכתה א' אני הייתי ילד אחר לגמרי, לא רוצה להגיד איך קוראים לזה היום, אבל בימים ההם לפני 64 שנים קראו לזה (כשלא רצו להעליב את אמא שלי) אמרו לה בחצי חיוך - התכשיט שובב, אבל מאחורי גבה אמרו "הפרחח הזה ללא תקנה. מה לעשות זה היה נכון, יורם היה ההפך הגמור, כמו שאמרו אז ילד טוב ירושלים, ועד לא מזמן קראו לזה פשוט "הילד הזה  יורם" והיום אולי היו אומרים חנון. בכתה אני הייתי מפריע כרוני למורה שלנו מינה שמה, ויורם לעומת זה  היה התלמיד האהוב שלה שידע לקרוא עוד בגן לפני בית ספר, שזכר כל מילה שיצאה מפיה, שהעונש הכי גדול שקיבל היה לא לקרוא יותר מספר אחד כל יומיים, ילד יפה, ושקט ונבון שכל כך קל היה לאהוב אותו.

נו ......ואז כשהיגיעו מים עד נפש, קפץ ובא למינה רעיון מבריק כיוון שהיא החשיבה את עצמה שהיא הפדגוגית הגדולה (במרכאות כמובן)   החליטה שכדי לפתור לה את הבעיה היא תושיב אותי ואת יורם ליד שולחן אחד ואני מיד אשתנה ואהיה אולי לא ליורם מוחלט אבל משהוא קרוב לזה, היא מעולם לא לקחה בחשבון את האפשרות ההפוכה...... אני שעד אז ישבתי על יד שולם בשולחן האחרון קיבלתי את ה"מכה" הזו קשה מאד, כאחת ממכות מצריים או בשפתנו מאז מכה "מתחת לגומי של מכנסי ההתעמלות , אבל מה שבאמת קרה הוא שלא עברו שבועיים ונעשינו יורם ואני חברים טובים בלב ונפש מאז ועד היום – כן עד היום -. והאמת היא  שכמעט ולא השתנינו, אני לא הפכתי לילד טוב ירושלים ויורם לא הפך לפרחח ואפילו לא לתכשיט,  עקרון המשיכה  בין הניגודים עבד הפעם לפי כל חוקי המתמטיקה. מה שכן היה ונשאר כל השנים זה שיורם מאותו קליק ועד הסוף היה הג'ימיני קריקט שלי, אני לא בטוח שאני היית הפינוקיו שלו, אבל בטוח שהוא היה ונשאר כל השנים הג'ימיני קריקט שלי...........

התקופה שבאמת הייתה התקופה הכי אינטימית בחברות הזו הייתה תקופת 8 השנים של בית הספר העממי, באמצע התקופה הזו הצטרף גם גיורא למערכת הזו בלי שום קושי והפכנו לשלישיה. התקופה היפה הזו הייתה היסוד לחברות טובה אמיתית שנבנתה על היסוד הזה ואם לא הייתי חושב שמי יודע מה תחשבו הייתי אומר לכם שזו הייתה אהבה שאינה תלויה בדבר, שנמשכה שנים רבות עד היום הזה.....

אחרי בית הספר העממי  היו לנו פרידות קצרות יותר וארוכות יותר אני הלכתי לבית ספר חקלאי, יורם נשאר בקריה, היינו מתראים פעם בחודש, וכאילו לא נפרדנו, אותם הדיבורים אותן המחשבות אותם החלומות וכמעט אותן האהבות. אנחנו שנינו מאותו הכפר..... עברו עוד מספר שנים גיורא ואני הלכנו לצבא – יורם לדאבון כולנו נשאר בנירים, לו היה זה היום היו ליורם כל כך הרבה תפקידים שיכל למלא בצבא בהצלחה גדולה למרות המגבלות, אבל המודעות לזה לא הייתה. אחר כך באה תקופת נירים, בנינו משפחות, ולשמחתנו גם אורה ודליה היו ונשארו חברות טובות עד היום הזה, והחברות בין חברים נהפכה בקלות רבה לחברות בין משפחות, כאבנו את אותם הכאבים, שמחנו ביחד את אותן השמחות עד היום הזה.

יורם לא חסר לי.  הוא נשאר איתי מעולם לא נפרדנו,  בהרבה מקרים אני מתייעץ איתו, אני כמעט יודע בוודאות מה היה אומר ומייעץ לי...... לא שאני מקבל את כל מה שהוא מייעץ לי ,אבל טוב לחשוב וטוב לדעת שג'ימיני קריקט יושב על החלון ממול ומחייך, ואני מכיר כל חיוך שלו כל קריצת עיין ואת מה שהוא היה אומר לו רק פתח את פיו.

הייתי יכול לספר לכם הרבה סיפורים מעניינים ומרתקים על מה שעברנו ביחד, אבל הזמן קצר, ובגילנו המופלג גם הסבלנות היא לא אי אי אי ולא מה שהייתה פעם (מתי זה היה???מתי הייתה לנו סבלנות???) ובגלל שאני רוצה להשאיר גם קצת סיפורים לפעמים הבאות אסיים בזה הפעם ואומר לכם שוב, יורם החבר הטוב איתי כל הזמן, הצער הגדול שלי (שלנו) הוא שאנחנו יכולים לספר לו כל מה שאנחנו רוצים.... הוא לא יכול לעשות את זה לנו, לפחות לא בקול רם.........

שלום חבר!!!!!!!!!! אני נשבע לכם שאמרתי את המילים האלה גם ליורם וגם לגיורא  הרבה לפני שקלינטון אמר את זה לרבין. אין אמרה כל כך מתאימה משלום חבר שהיא יסוד מוסד בחברות שלנו.