הסיפור טוב וחזק מאוד. יש לי רק הערות
קטנות – שהוספתי בגוף הטקסט /אמנון ז'קונט
רקוויֶם לסבתא רבקה
מאת: יעל קרמר ערן (שובץ באתר ב-6.2.08 )
להגדלה לנקוש על התמונה >
תל-אביב,
ספטמבר 2003
שעת הצהריים. המרק והאורז כבר מוכנים. הריח ממלא את
המטבח ואני ממהרת לערוך את השולחן לשנינו.
מרדכי ירד לרוקן את תיבת המכתבים. הטלפון מצלצל ועל הקו המזכירה מבית-עגנון:
קיבלתם את ההצעה למסע בעקבות ביאליק, עגנון ועמוס עוז, שאנו מארגנים?
לאן בדיוק אתם מתכננים להגיע? משהו זע בתוכי ומיד שאלתי
את טובה, האם תגיעו לחבל ווהלין שבמערב אוקראינה?
רגע רגע, היא משיבה מעבר לקו. את זה כדאי לך לבדוק עִם
ישראל - המדריך האקדמי המומחה ליהדות מזרח אירופה. הוא ידריך אתכם במשך עשרת הימים
באוקראינה.
צלצול בדלת ואני רצה לראות מבעד לעינית מי שם. שכחתי
להוציא את המפתח מחור המנעול. פתחתי את הדלת ומרדכי נכנס עם צרור מכתבים. בוא
ונבדוק אם הגיעה מעטפה מירושלים. מדוע דווקא משם הוא שואל, ואני נרגשת מתחילה לספר
על שיחת הטלפון. האם אתה מכיר את ישראל ברטל? מה פירוש מכיר. הרי למדתי אצלו היסטוריה
של עם ישראל. כידוע הוא אחד הידענים ומקור לא אכזב לתרבות הקהילות שנכחדו בשואה.
מדוע את מתעניינת כל כך בנושא?
השם רדזיבילוב אומר לךָ משהו? זו הרי עיירת הולדתה של
אימי, סוניה לבית קָרָאוּלניק. אימא כבר אינה בחיים מזה כתשע שנים. מאגר הזיכרונות
נסדק וגעגועים לאותם הימים של נעורי הציף אותי.
קריית –חיים, 1940- 1945
במשך שנים שמעתי
מפי אימי על הוריה, שני אחיה ובעיקר על אסתר'קה בת הזקונים של סבתי ועל הגעגועים
אליהם המהולים ברגשי אשם. כיצד זה עזבתי אותם? אימי מספרת לי עוד איך כיצד ליוו
אותה לתחנת הרכבת ברדזיווילוב. כל המשפחה, גם הדודות והקוזינות שכה אהבוה ושאיתם
בילתה שנים יפות. בעיר הגדולה לבוּב בירת המחוז, שאז כינו אותה בשם לֶמברג. אין
לָך מושג, יָעֵלינ'קה, איך אירחו אותי כשהיגעתי לביקור. אין לתאר את התפעלותי
מהתיאטרון שנראה בעיני כארמון עם ציורי קיר ותבליטי דמויות מהמיתולוגיה הנוצרית.
היו אלה ימים של בילויים בחברת משפחה שעטפה אותי בחום ובמסירות אין קץ. אני מאד
מוטרדת ודואגת לשלומם, אומרת אימי תוך שהיא מעבירה את המגהץ על גבי חולצת השבת של
אבי. לא קיבלתי מהם זה זמן רב כל מכתב, החדשות מאזורי המלחמה מגיעים בטפטופים. אני
יודעת ששמריל אחי הצעיר משרת בצבא הרוסי. אולם במכתב האחרון הוא כתב שהוא מאושפז
בבית חולים אי שם בעורף החזית. אינני יכולה לקבל מבית החולים כל מידע. ואחי נחום
נמצא בסיביר הרחוקה לשם שלחו אותו הרוסים כשהגיעו לעיירה שלנו, כנראה משום שהיה
יהודי אמיד. במכתבו האחרון הוא כותב שאין לו כל ידיעה על איש מיקירינו המשותפים.
אני יושבת ליד מקלֵט הרדיו המגושם, שהיה בימים ההם ערוץ
התקשורת היחיד. בעיקר כשהדואר בושש להגיע. אירופה מנותקת מהעולם החופשי. לעיתים
אני שומעת את קולו הרועם של הפיהרר. כולי מתכווצת לשמע הקול הצווחני והמפחיד.
צלילי הרֶשע מהדהדים עדיין באוזני. לא הבנתי את השפה, אבל קלטתי היטב את המוסיקה,
שמאוחר יותר תתקשר עם המלחין ואגנר.
החדשות מהבי-בי-סי ומצרפת של הרֶזיסטאנס מודיעות על
התקדמות וגם על נסיגה תוך כדי קרבות קשים. השידורים בתחנה הרוסית מבטאים את המאמץ
המלחמתי, תוך כדי השמעת שירים של הצבא האדום. המוסיקה והשפה הנעימה לאוזן משרים
עלי תחושה של ביטחון. סטאלין - שֶמֶש העמים - היה אז נר לרגלינו, חניכי השומר
הצעיר. כולם איחלו לגיבורים הרוסיים ניצחון. אימא ואני מוצאות ניחומים בשירה
הנוטפת ערגה לחייל הרוסי שישוב בשלום לאהובתו ואהבתו למרחבי אימא רוסיה. כמה יפה
השפה וכמה שתינו מתחברות אליה. לאימא זו שפת האם, המזכירה לה את בית הוריה, את בית
ספרה ואת חברות הילדות שלה. אלמלא אבא שלך החלוץ שהגיע לעיירה לביקור מולדת הייתי
נשארת שם, אומרת אימא. התאהבתי בו ממבט ראשון ולמרות ההתלבטות שחשתי בתוכי אם
לעזוב את משפחתי, התחתנו ועליתי ארצה. אימא חוזרת למטבח ואני צועדת בעקבותיה. היא
עוסקת בהכנת הארוחה, אבל מדי פעם מוחה דמעה.
אינני יודעת כיצד להרגיע אותה. באוויר תחושה של אי
וודאות מהולה בחרדה. הערב מגיע. אבא חוזר מהעבודה עייף ורעב ומוכן לשבת ליד שולחן
האוכל במטבח. מה שלומך סוניה, הוא שואל ומתבונן בה. האם קרה משהו? האם הגיע איזה
מכתב? אימא מנידה את ראשה ואבא מרצין ושותק.
צלצול בדלת. מי שם? האם כאן גרים סוניה ואשר? הורי
פותחים את הדלת ולפניהם עומדים שלושה אנשים בלתי מוכרים. גבר שזוף-עור צועד צעד
אחד קדימה ומציג את הזוג שבא עמו. הם נראים מפוחדים, חיוורים ובידם צרור בגדים
קשור בחבל. אלה פליטים יהודים שהגיעו זה עתה לחופי קרית-חיים. אני איש ההגנה, אודה
לכם מראש על המיקלט עבורם. אתם יודעים על העלייה הבלתי לגאלית, וכי האנגלים עשויים
לחפשם. אשר, אני מאמין שתדע מה לעשות. הורי הכניסו מייד את האורחים הבלתי קרואים,
ומייד מצאו איתם שפה משותפת. הם הושיבו אותם ליד השולחן ואימא הגישה להם מרק חם
וטעים. ההתרגשות אחזה בכולנו. אנשים שברחו מאימת הנאצים. עברו שבעה מדורי גיהינום,
והנה מצאו גג מעל לראשם. חבריהם לאוניית המעפילים חולקו בין בתי תושבי הקריה. אני
זוכרת שמייד החלו לספר על הרצח ההמוני, על רכבות דחוסות הדוהרות עם הקורבנות
למחנות המוות. אימא החלה לצעוק בהיסטריה, ומייד שאלה אם מי מהם נתקל, תוך כדי
הבריחה, בשמות בני משפחתה. אולי שמעתם על נערה מדדזיבילוב, בשם אסתר'קה?
בני הזוג הסתכלו זה בעיני זה, הרכינו את הראש ושתקו.
אימא ממשיכה ליבב. כנראה אין לי למי לצפות, היא אומרת ומנגבת את דמעותיה. סיפורי
הזוועות החלו לזרום החוצה די במהירות. הגרוע מכול חדר לתוך הכרתנו. צינה כיסתה
אותי, הצטנפתי בכיסא, הפעלתי את הרדיו וכיוונתי לתחנה ממוסקבה.
רדזיבילוב, ספטמבר 2003
ישראל המדריך שלנו הסכים לעצור ברדזיבילוב. המרחק מברודי
הוא רק
דלתות הרכב נפתחו ואט-אט ירדו כל הנוסעים. הסתכלתי
במרדכי והוא התבונן בעיני. לא האמנו שכולם יצטרפו להליכה. השעה הייתה שעת צהריים.
שמש אביבית חיממה אותנו בנעימות. לפנינו מסילת ברזל המפרידה בין בתי העיר לבין
היער. כולנו עוברים את המסילה בטור עורפי. למסילה יש משמעות מפחידה. עברנו את
המסילות בכמה מערי אוקראינה. תמיד הן מזכירות את משלוחי היהודים שנשלחו על גבן,
בקרונות של בָקר, לעבר מותם. אני חשה צמרמורת בגבי. אנו פוסעים על אותו השביל
ש-4,000 יהודי העיירה הובלו דרכו לתוך היער. המקומיים, צאצאי הרותנים, ביצעו את
המשימה ברצון. הם זיהו כל יהודי בקלות רבה. הם חמדו את רכוש שכניהם היהודים ללא
קושי ועשו זאת ברצון רב. הם קיבצו אותם ליד בית הכנסת הראשי, משפחות שלמות, נשים
וטף עמדו בצפיפות בקור האוקראיני של חורף 1942. מאיר, היהודי היחיד שגר בעיר כיום,
סיפר לנו בשפה הרוסית, שתורגמה מילה במילה על ידי החב"דניק שליווה את הקבוצה.
בעוד אנו מאזינים לתיאור הרצח המזוויע, מתגלה לעינינו היער. העצים הזקופים עדיין
צומחים לגובה ומאפילים את האזור הפנימי שלו. אנו הולכים ומתקרבים לקרחת במרכז
היער. קרני השמש מאירים את האנדרטה שאותה נחנוך לראשונה בעוד רגע. האם הבאתם נרות
נשמה? חיליק חובש הכיפה שבינינו מוכן עם הנרות וספר התפילה נפתח. כולנו עומדים
לפני בור ענק מימדים. מעל האדמה אנו מגלים גזעי-עצים כרותי צמרות מסויידים בסיד
לבן. לא ייתכן שעצים ימשיכו לצמוח ולינוק מדם הנרצחים. מרדכי וחיליק אומרים אל
מלא רחמים וקדיש. עיני מתכסות בדמעות. לידי כל החברים. מרדכי ואני
מוצאים את עצמנו מחובקים ומוקפים באמפתיה. לפתע הפכנו למשפחה גדולה של אבלים.
הנרות דולקים ליד גיא ההריגה שרק אנשים ספורים - יזמי הפרוייקט המדהים הזה ביקרו
בו לפנינו. הסתכלתי שוב בבור. דמותה של סבתא רבקה עם תמונת תינוקת מחוברת בסיכה
לדש מעילה הופיעה מולי. לא הספיקה להכיר אותי – נכדתה הבכורה בארץ-ישראל.
יעל
קרמר ערן
