12.1.06
צבי רפפורט וחיים בנציוני -זיכרונם לברכה, היו חברים מילדות,
דור מלחמת העצמאות ,
חיים הספיד את צבי על קברו במלאת שלושים למותו, לימים
נפטר גם חיים,רשימה זו
היא זיכרון לשני החברים היקרים. יהי זכרם ברוך.
גייזי.
לזכר צבי רפפורט דברים שנאמרו לזכרו ביום השלושים, ע"י
חברו חיים בנציוני ז"ל ב- 23.2.1990
30 יום שצבי איננו אתנו ,פשוט קשה להאמין ולתפוס שאכן הוא יעדר
ממפגשי החברה. ברגעים שאני נמצא עם
עצמי, עולה וניצבת לפני דמותו עם החיוך
המבויש, ושאלתו : נו חיים מה נשמע ?, איך העניינים ?מה עם הילדים ומה
חדש אצל החברים ?
במחשבותיי אני מפליג מעל 50
שנה אחורנית, כי זאת הייתה בערך התקופה שהעברנו
יחד - ימי בית
הספר , החברות ב"הפועל" ובנוער
הפועל, כאשר כבר אז כילד התגלתה נאמנותו ואחריותו , כולנו
ידענו כי כאשר צבי לוקח על עצמו משהו –העניין סגור עד
הסוף. צבי היה הספורטאי המצטיין בין כולנו ושלט בגופו
בצורה מושלמת. כל תרגיל חדש בעייתי שהיינו לומדים , לא היה מתבצע לפני שצבי
היה מדגים לנו. גם עכשיו כשאני
עוצם עיניים ,חוזרת אלי דמותו המעופפת בסלטה מושלמת מעל
המקפצה והמזרן בבית העם הישן. הצטיינותו
בהתעמלות הביאה אותו לקבוצת העילית של הפועל חיפה, שהייתה מופיעה בכל רחבי הארץ. אני זוכר היטב הופעה
ב"ארמון" ואת צבי עומד גאה בין המתעמלים בתלבושת
הייצוגית הלבנה כשעל חזהו מתנוסס באדום סמל הפועל.
אני חושב
שיש פה בינינו עוד כמה חברים
שזוכרים את ימי : "מכבי
האש" אשר התארגן בקרית חיים בתקופת
מלחמת העולם השניה, צבי לקח את העניין על עצמו ,גייס אותנו
למשימה , דאג שלא נתרשל ושנגיע בזמן
לאימונים.
אח"כ באה תקופת החי"ש והקמת
גדוד 21. אני נזכר ביום חורף בתחילת 48
מול בית הספר ברחוב ד' ,דמות עם שינל
גדול ממידותיה, אני מתקרב והנה זה צבי,
הוא מרים את ידו וקורא לי להתקרב, פותח
את המעיל ומראה לי סטן מפורק
ותחמושת, הוא ממהר לחזור לפלוגה למשימת
ליווי בשבי ציון. לא רבים שמעו על מעשה הגבורה שצבי ביצע
בקרב
הראשון על משטרת בסה טו כאשר פרץ תחת אש
תופת ושיתק את מקור אש הירי שגרם לפגיעות בין אנשינו ואפשר
את המשך הפעולה . עם השחרור היה לצבי מקום עבודה מוכן, כיון שהרבה לעבוד עוד
לפני המלחמה אצל
"קירשטיין-גרינשפן" במפרץ. על
פרק זה בחייו הרבה צבי לספר, כיוון
שאהב את העבודה ואת מקצוע הרתכות,כולנו
יודעים יפה איזה בעל מקצוע מעולה היה
צבי. ובאיזו תבונת כפיים ניחן. אז באה תקופת הרווקות, כשצבי
היה מעורה,
בכמה חברות, בכולן היה מקובל ואהוד.
בזכות שליטתו בגופו וחוש הקצב בו ניחן, היה בא מדי פעם עם ריקוד חדש ,אשר
היינו משתדלים ללמוד ממנו ,בעיניו זה היה פשוט אבל לא בעינינו..... אז צבי הכיר את בתיה , רעייתו לעתיד והיו מן
הראשונים בחברתנו להקים משפחה. נולדו הבנות, וביתו שימש בית ועד ובילוי לכל החברה. בתקופה הזו למד את
אמנות הצילום וכמו כל דבר בו עסק-הפליא לעשות והיה מוציא מתחת
ידיו עבודה מושלמת. התמונות שצבי צילם באירועים
ממלאים אלבומים
אצל רבים מאתנו. בתקופה
זו שרבים מאתנו התבייתו והקימו משפחות,
היינו נפגשים יחד בערבי ששי,
צבי התבלט ברגישותו לעוול
החברתי במדינה, והיה כואב ומתריע ,
חוש הצדק הרגיש שלו נפגע ולא היה מוכן לוותר ולעבור
לסדר היום. בין חבריו הרבים היה לו
מקום של כבוד והערכה, כך גם בין השכנים בבית המשותף, הוא היה הרוח החיה,
ביוזמות לשיפור איכות החיים , הוא היה
דורש מעצמו וגם מאחרים, לשמור על הסדר ועל הניקיון-הוא לא סבל "חצי
עבודה"
כשפרש לפנסיה היו לו המון תוכניות הקשורות למשפחתו ולנכדיו,להם היה
מסור עם כל הלב. כולנו עקבנו
מקרוב בדרך
טיפולו המסור בהוריו החולים,כשסעד את אביו בחוליו והביא לו את
מיטב הרופאים והתרופות, ובהמשך באמו
שעברה לבית
האבות בנהריה. ה יה מבקר ודואג ומדביק בדאגתו את כל
הצוות הסיעודי. בכל הזדמנות היה קופץ לביקור לסעוד את אמו
,במסירות ובהקרבה. הנה לאחרונה כשתקפה
אותו המחלה, היינו כולנו מודאגים ,אבל הוא לא, פשוט היה לו אמון מלא בגופו
ולא האמין שהגוף בו שלט בצורה כה מושלמת
יבגוד בו.
נאספנו פה חברים מילדות ומתקופות אחרות
בחייו, אין מילים לנחם את בתיה
חברתנו היקרה ואת הבנות ענת ומיקי,
את האחיות שרה ושוש ,את המשפחה. גם אנו
מסרבים להתנחם-יהי זכרו ברוך.