28.6.08 לזכר צביקה הלוי: מאת שייקה קליפלד
קצת באיחור
גיליתי את העובדה שידידי מנוער צביקה הלוי חבר נחל עוז,
נטש אותנו לאחר מחלה קשה והאירוע הזה גרד קצת חלודה מזיכרוני. העובדה שהתחושה
העצובה הזו אינה נוטשת אותי מזה שבועות היא גם זו שדחפה אותי לרשום משפטים אלה של
זיכרון ונוסטלגיה.
הכרתי את צביקה אפשטיין ב- 1950 בכתה ט' (או חמישית 2 כמדומני) בתיכון
רחובות. היינו בכיתות מקבילות - ילדי מושבים שכנים לרחובות, שבאו העירה ללמד
בגימנסיה. למרות שנוצרו מיד יחסים מצוינים בין בני המושבים שהתקבצו לכנופיה
מאוחדת, לא זכור לי שצביקה נדחף לחבורה הזו ואני בטוח
שלא היה בהפסקות על מגרש הכדורעף, שהעסיק אותנו מאד. למעשה גיליתי אותו ברצינות,
כעבור שנתיים כששנינו הצטרפנו בכתה י"א לקבוצת ילדי עמק הירדן, בבית הספר החקלאי בבית ירח. צביקה הצטרף לחבורה מדגניה ב' ואני לזו של קבוצת כנרת. עברנו
שם שנתיים של לימודים מרתקים בנושאי ביולוגיה וחקלאות ולא פחות מזה במקצועות
ה"רוח" כולל ספרות, היסטוריה וחברה ואלה הצטרפו לחיי חברה פעילים- איש
בחבורת הילדים במשק שבו חי.
צביקה הצטרף לחבורה התוססת של בני דגניה
ב', שהתחזקה ב"נוער עולה" ו"ילדי חוץ" ובלטה מאד בתרומתה
בעבודה ובחברה וידעה גם להשתובב ולשמוח ללא מעצורים. ל"דגניה בתים" היה
הומור מיוחד ובשעות הפנאי ידעו לבלות באופן לא שיגרתי (בביטוי עדין). לשם בידור
לדוגמא, נהגו לעבור את הגדר ולהביא מהלול של בית זרע השכנה "תרנגולות
קומוניסטיות" ולאחר מכן הורחב התחום והיו להם פשיטות לפינות החי של הקיבוצים
השכנים שחיות המחמד שלהם שמשו חומר לקומזיצים אל תוך הלילה. קשה לי לזכור את צביקה כמוביל או יוזם ב"חגיגות האלה" אבל הוא ידע
בכישרונו הספרותי הלא מבוטל, לתאר את המסעות האלה במשפטים ובשפה ספרותית שלא היו
מביישים היום כל פסטיבל של מספרי סיפורים. בכל זאת זכור לי מפגש מצער של צביקה עם תרנגול רצחני כמדומני בפינת החי של קיבוץ מסדה, שקרע
מפדחתו של צביקה אגודת שער כולל העור שהצמיח אותה ולאחר
מכן הסיפורים המשובחים על זריקת הטטנוס וכו', צביקה
אימץ לעצמו את השם "גבינתי", כי חשש שיתנו לו כמו לרוב ילדי החבורה
מדגניה כינוי כמו:"חמור", "סוס", "פרד" "פיל"
ו"שפם"
לקראת סיום
הלימודים בבית ירח, כבר היינו חברים טובים וחברנו יחד למסע בעגלה רתומה לצמד פרדות
"בנוסח העלייה השנייה" שיצא מכנרת ביום ו' אחר הצהרים ולא הגיע אפילו עד
גשר...לאחר מסע לילי מפרך של דחיפת העגלה כשהפרדות כשלו. עוד מהלך משותף היה טיול
האופניים שארגנו בסוף י"ב, שבו העברנו את האופניים על גג אוטובוסים לקיבוץ
יפתח ומשם רכבנו בכביש הצפון (שהיה אז שני פסי אספלט שנשפכו על חצץ, מלא מהמורות),
דרך סאסא מירון, מרער, עילבון וטבריה, שהביא לחור בברך שלי מנחיתה על ערמת חצץ והתנגשות של מישהו בתרנגולת בירידות של מרער... ועוד מסע רגלי מן הג'רמק לכברי לאורך הקורן בתוך סירה קוצנית, במכנסיים קצרים ועוד עם
אורחות מוזמנות מרחובות ...
היה ברור
לשנינו, שנלך להקים קיבוץ, או לפחות נתגייס לנחל במסגרת גרעין כלשהו ואז התגלה שגם
חברו הטוב של צביקה מהתיכון ברחובות- איתן ברגלס, חשב על משהו כזה... צביקה
הציע מיד, שנקים "גרעין" וגם קרא לו בשם "דרייפוס" בגלל שלושת
משתתפיו ואיתן קשר אותנו לקבוצת התנועה המאוחדת ברחובות, שאיתה התגייסנו לנחל.
את תקופת
הטירונות בצבא עברנו יחד כשכנים למיטות בצריף הגדול במחנה אלנבי
ובאוהלי הסיירים בסדרות בתל אל ספי. (על יד כפר מנחם). בסדרה הזו נפרדנו רק כשמוטה
גור ז"ל – קצין ההדרכה שלנו, הוציא את הגדוד לתצוגת אש, שבה עמדו להראות לנו
הטירונים מקלעים ומרגמות, להביורים ועוד, שהיו בשבילנו חידוש גדול; אבל התצוגה הזו
לא התקיימה, כי החלוץ של הגדוד שלנו עלה על קן צרעות והן תקפו בזעם...
הגדוד נמלט
ללא פקודת נסיגה, כשהמפקדים מובילים בריצה, מאד לא מסודרת למאהל שהיה מוסווה בתוך
חורשת איקליפטוסים וכך נחלצנו... אלא שצביקה ידידי זכה
למספר לא קטן של עקיצות ונאלצו לאשפזו בבית חולים למספר ימים וכך סיים את
הסדרה. היה לסדרה הזו עוד פינאלה, מהצד של
צביקה, כפי שסופר לנו באריכות ובלשון עסיסית. כשצביקה שוחרר מבית החולים הוא חזר כמובן למחנה אלנבי עם הנץ החמה וצעד בגאון לתוך הצריף שבו השתכנו בהעדרנו "מורות חיילות",
שחוילו בחופש הגדול. איזו מהומה הוא הקים שם כשפתח את הדלת וארבעים עלמות לבושות
חלקית זינקו לכבודו מיצועיהן...
בסדרה
השנייה שאליה יצאה הגדוד ממחנה אלנבי, צביקה אנוכי לא יצאנו. ממ"כפנו
רפאל "החמור", כפי שכונה בחברת בית ירח בדגניה ב', שלח אותנו ל... בית
ירח להביא שתילי פרחים לצורך נטיעה במחנה אלנבי ואנחנו
מיהרנו קודם כל הביתה ואחר כך גם הבאנו שתילים וגם שתלנו...אינני זוכר אם צביקה הצטרף למסע ההקפות שערכנו בשמחת תורה ברחבי המחנה,
כשמול ה"דוסים", שרקדו עם תורה מתחת לטלית, אנחנו רקדנו עם קיטבג מלא
כביסה מלוכלכת מתחת לשמיכה...הם שרו "אדון עולם"... ואנחנו משהו עם "סטאלין ולנין", אבל בילינו לילה בחדר המעצר ללא שרוכים
בנעלינו ואחר המשפט הצבאי נענשנו לרוץ בכל בוקר בחוצות ירושלים עם הקיטבגים עלינו.
כשעברה ההכשרה
למעין ברוך המשכנו לגור בשכנות באותו חדר בצריף, במחנה הנחל שם. יחד חלקנו את
האחריות בחינוכו של מסכין, שהיה זקוק כל הזמן
להורים מחנכים, החלפנו תפקידים של אבא ואמא לאמנון ולפעמים חבר אלינו
גם
ה"דוד" רמי שניר...
לקראת
העלייה לנחל עוז, נפרדו דרכנו; אני "השמאלני" חסיד אחדות העבודה שוכנעתי
לאחר הפילוג בקיבוץ של אחי – יפתח, שאין לי עתיד רעיוני ב"משק מפאיי" וביקשתי העברה להכשרת חולתה והגעתי לקיבוץ איל.
צביקה התמיד והקים משפחתו בנחל עוז ואת
פגישותינו הספורות במהלך השנים קשה לי להעלות בזיכרון. די מזמן, במסגרת עבודתי
במנהל המחקר פגשתי פקחית מזיקים צעירה שהתברר שהיא ביתו של צביקה
וזהו. כך מסתיים הפרק שרשמתי בקיצור ונדמה לי שבמתכונתו טרם סופר. משתתף
בצער המשפחה.
שיקה קליפלד