28.3.08 על צביקה בהר ז"ל
גייזי : כתבה זו של משה, מצטרפת לכתבה קודמת מלפני 4 ימים בנושא
מאת אבישי ברק במדור לזכרם :
http://www.gshavit.net/wordDocs/Izkor/Avishai-%20Tzvi%20Ba'ar.htm
*********************************************************************************************************************
אני מבקש לפרסם באתר, קווים מאד ייחודיים של מדריכנו
בנוער העובד שכינינו צביקה
בהריה (בהר) שנפטר השבוע. משה ברק
צבי בהר.
זהו
השם הרשמי של השליח שכינינו צביקה בהריה.
הוא היה חבר שדות ים-קיסריה ונשלח כשליח לריכוז הנוער העובד באזור הצפון במיוחד
במקומות בהם לא היו מדריכים ואכן חסרו... הקיבוצים לא יכלו אז לשלוח רבים להדרכה
ובוגרי התנועה שלא יצאו ל"הגשמה" בקיבוץ ונותרו בקריה, היו פסולים
לתפקיד זה.
לכן
בשכונות שבשולי הערים וכמובן שגם בסניפים שבישובי הקיבוץ המאוחד, חבר הקבוצות
ומושבי העובדים, נדרש משהו לטיפוח המסגרת, כדי לשמר על אחדות תנועת הנוער בעיר
בכפר..
בנתונים
אלה גוייס צביקה בהריה עלם
החמודות הכובש, שזכה ב"כלי רכב" היחיד שהיה בתנועה לפחות בצפון – אופנוע
. באופנוע זה היה עובר בקצב מסחרר מישוב לישוב ופוגש את החברים באותם סניפים חסרי
מדריכים כל שבועיים, שלשה. סיפרו מפה לאוזן שבאופנוע זה הוא מגיע לחברתו רינה
בקיבוצה והחניכות נטו לקנא בה...
בקסמו
החריג ובכישרונו כבש אותנו. הוא נהג לערוך שיחה קצרה ששמרה על הצורך הרעיוני,
שממנה היינו ניזונים כמדריכים צעירים, בפעולתנו העיונית. לא היתה
זו תורה מרקיעת שחקים, אך הצורה בה הובאה היתה משכנעת.
לצד
זה היתה תמיד שירה משותפת עם שיר חדש שהיה מלמד מדי
פעם. כ"שובב" התאים את עצמו לרוח בני הנעורים וזכור לי השיר "אדי בופטה", בעל ההברות חסרות המשמעות שלימד אותנו, ובכל
המושבים והקיבוצים בהם ביקר:
"אֵדי בּוֹפטָה, אדי סוֹפטָה, סיסְנָרי הָבָנה
בופטה בופטה
אדי בֵּדי סופטה
סָר בדי בּיפטָה גָא לָה סָא"
צביקה היה בעל כישרון לחלום ולהלהיב. לו חייב סניף קריית חיים
את השריקה האישית, מהשיר של תורן ונסימוב "עד מתי
ספנים". בחירה יפה מבחינה מוזיקלית. אני זוכר היטב כחניך וכמדריך לאחר מכן,
איך הוא נימק את בחירתו, לפי השורה בבית השני "לא נסחוב
על הגב תפוחי הזהב, בעד שמונה או עשר פרוטות..." שיר לוחמני נגד ניצול פועלי
הנמל. הוא היה גם בעל כישרון ארגוני בקיום
קשרי התנועה עם עולם המבוגרים של ההסתדרות הכללית לה השתייכה תנועת הנוער העובד.
בדרך זו שכנע את מועצת פועלי חיפה לתמוך בהקמת בית הנוער העובד בקרית חיים, שהיה הבנין הראשון בתנועה. עד אז אמרו "הולכים לצריף" עם
השלמת הבנין התחלנו לומר "הולכים לבנין..."
בדמיונו היוצר הציב כמטרה את הנצחת שני חברי הסניף בקריה – דניאלי
ורוטבלט שנהרגו מן המארב כשעלו לחניתה. מכיוון
שההסתדרות לא יכלה לממן
עלות
של בנין כזה. צביקה הצליח הפצת "לבנים"
לבנין, וכל חבר ותושב הקריה רכש "לבנה". אך בעיקר הצליח למצוא ולשכנע אל
אלמנתו של אריה זלינפרויד, פועל בית חרושת
"שמן" שנהרג בעבודה, לתת את כספי הפיצויים לבנין הבית, ובכך להנציח את
שמו. עקב כך נקרא הבנין "בית השלושה", שהוא
כיום גן ילדים.
כדי
לעודד את התרומות הזדרז צביקה להניח את "אבן
הפינה", במקום כלשהו עוד לפני שהיו תכניות, בטקס מרשים. הייתי העד לכך שאיזי נוימן, המדריך שבא אחרי צביקה,
העביר אות האבן למקומה לפי תוכנית הבנין שהושלם בשנה
שלאחר מכן.... רבים היינו ובמיוחד רבות,
שהזדהינו עם דמות ה"צבר" של צביקה, ובכך תרם
חלק בעיצוב דמותנו כבוגרים.
משה
ברק