שלמה מגריל ז"ל :
שלמה נפל בקרב גבעת התחמושת, והשאיר אחריו את אישתו יעל עם פעוטה ונושאת בן ברחמה שלא זכה
לראות את אביו....
בעיתון "הקיבוץ" התפרסמה כתבה של
אלמנתו יעל ידידיה (אז מגריל)מקיבוץ חמדיה.
בחרתי את הכתבה ועוד- על שלמה מגריל ז"ל כמייצגים את בני
קרית חיים שנפלו ב"מלחמת ששת הימים" גייזי
לזכר שלמה > http://www.zanhanim.org.il/info/n_show.aspx?id=1410
מאתר יזכור של משרד הבטחון : http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=45665
5 במאי,
2008 | מאת דהתרנגול |
שלמה
מגריל מקיבוץ חמדיה נפל בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים * רעייתו, יעל ידידיה
(אז מגריל), הייתה אם צעירה לנעמה בת השנתיים ובהיריון מתקדם - בנה נולד חודשיים
לאחר נפילת אביו * לפני עשרים שנה עמד שלמה מגריל, הבן, בטקס בגבעת התחמושת,
במלאות עשרים שנה לאיחודה של ירושלים, והדליק משואה * דו-שיח דמיוני
לא. זה לא מה שאתה חושב. זה העשן החודר לעיניי.
- תפסיק עם זה. תעמוד זקוף.
תתגבר. המעמד מחייב.
- הנה הגיע
תורי. קוראים בשם אבי. משום מה שכחו לומר: זכרו לברכה…
-
אידיוט,
הם קוראים בשמך. שים לב, החיילת מאחוריך מושיטה לך אבוקה. הפסק
לחלום ואל תרעד.
-
אתה
עוד עלול לפקשש.
-
נראה
לך?
תראה את בגדיי המגוהצים ואת התספורת החדשה. עשרים שנה אני חושב על המעמד הזה.
-
טוב,
לא בדיוק עשרים שנה, מיום שהתחלתי להבין את משמעות המילה "נפל".
- לא תמיד אהבת
ממש את המילה הזאת…
-
נכון,
כשהייתי ילד לא הבנתי למה הם קוראים למי שנפל "גיבור". גיבור הוא
מישהו חזק. מי שנלחם
ומנצח. מי שנופל הוא חלשלוש. מי שמת - מפסיד ולא מנצח. אבל ככל ששמעתי מאימא שלי
ומסבא וסבתא על נסיבות נפילתו, וככל שהתבגרתי וקראתי על לחימתו של אבא ולחימת חבריו,
וכיצד הציל טרם מותו את החובש…
- אהה, לכן הלכת
לקורס חובשים קרביים…
-
מה
פתאום, שכחת? ביקשתי להיות צנחן כמו אבא שלי. לא הצלחתי,
אתה יודע, בגלל
הגב.
איי, כואב לעמוד כך זקוף כל הזמן.
-
הי,
אתה שוב מחפף? תזדקף. תראה את הגנרלים העומדים לימינך
ולשמאלך. דום מתוח,
גאווה
על הפנים. גבעת התחמושת. עשרים שנה. העיר שחוברה לה יחדיו. הרואיות. כל אחד ושמו שהולך לפניו. וגם
כרסו… כל אחד וגבורתו. ואתה מה?
-
אני
הגבורה של סבא וסבתא. ראה אותם, יושבים מכווצים על כיסאותיהם. משנה
לשנה הם מזדקנים
וככל שהם גאים, כך הם עצובים. ככל שהם מוקפים, כך הם בודדים בכאבם. גאים בי, אך כואבים את
מותו. רואים אותי וחושבים עליו…
-
זוכר
איך כל השנים סבתא קראה לך "הילד"? רק כשהתגייסת הבינה
את האבסורד. אפילו
אז
לא קראה לך בשמו, אלא בקיצור החיבה "מומו".
-
זאת
אימא. היא שהחלה בשם הזה שדבק בי. בקיבוץ ובבית-ספר לא מכירים
אותי בשם
אחר.
הוי, אני נזכר בצו הראשון שקיבלתי. היא הושיטה לי את המעטפה בפנים חיוורות. על המעטפה הצבאית התנוסס
השם המפורש: "שלמה מגריל", בדיוק כמו על המכתבים שהוא שלח אליה מקורס קצינים
כשהייתה חיילת, ומהקרבות שמהם לא שב.
-
איך
הסכימה בכלל שתלך לקרבי, הרי הגנה עליך כמו נמרה כל השנים?
-
הגנה? חנקה! אך
שחררה אותי כשהתבגרתי. הבינה שאם תסרב - תאבד אותי. השלימה עם הבחירות העצמאיות שלי.
אתה יודע, היא הסכימה אפילו לשחרר אותי ממנו…
-
מה???
-
כן. הדמיון
שבינינו היה מטריף. עינינו הכחולות והחתוליות. כתב-ידנו הזהה. חוסר תשומת-הלב שלנו, שגרם
לא אחת לנפילות ולחבלות. אפילו הלמ"ד שלא ידענו להגיד
עד גיל
שש,
דבר שעורר תמיד צחוק שמסתיים באנחת המבוגרים: "מדהים. איזה דמיון!"
בהתחלה, נראה שהיא
אהבה את הדמיון הזה. הנה, אבי חי בי והוא שוב איתה. גם כן נחמה. הרי הייתי ממש בן דמותו.
בשלב מסוים זה הבהיל אותה. עכשיו, כשאני חושב על-כך, נראה לי שחששה מגורל זהה.
-
הנה,
כבר שרים את התקווה. סבך וסבתך עומדים נשענים על כיסאותיהם. הם
מתייפחים. אמך מליטה
פניה. הי, אתה שוב…
-
די. תפסיק. אני
לא בוכה. זה עשן האבוקה שהדלקתי לזכרו.
כתבה :יעל
ידידיה, חמדיה
באדיבות עיתון
הקיבוץ