מאת ישראל קסטנברג: זיכרונות חייל ותיק
בשלהי חודש
מאי 1948 החליט משרד הביטחון להפעיל את מחנה הצבא שליד פרדס חנה,על אם הדרך למשולש
וואדי ערה (עירון כיום).מחנה זה נתפנה מהחזקתו על ידי הצבא הבריטי עם קום המדינה
ובו שוכן חיל הפרדות של צה"ל,בחלקו המזרחי הוא היה מיועד לשיכונם של הכוחות
שעמדו להילחם בשומרון שם התמקמו יחידות הצבא הירדני (הלגיון) ומשלוחי הצבא
העירקי שבאו לעזרת תושבי הואדי .כוחות עוינים אלו הפגיזו לא אחת את יישובינו
שבסביבה,כאשר בתכנית שלהם היה לנתק את איזור חדרה מישראל . בקיץ גויסו ילודי 1931
(23.6.48) לטירונות שהחלה ליד כפר יונה,אך בגין המצב היה צורך להעביר דרדקים אלו
למקום שקט יותר והוחלט למקם אותם במחנה האמור הלא הוא מחנה 80.
כך חיו זה בצד
זה נערים שטרם גמרו לימודיהם בבתי הספר התיכון ברחבי הארץ ולידם ותיקי חיל הפרדות,
אותו כוח מסייע לצה"ל,ביניהם "בוגרי קורס הסייסים" של הצבא הבריטי
במלחמת העולם השניה,כך קול השעטה - שעטת הפרסות מחד וזו של מצעדי הת"ס מאידך נבלעו האחד בתוך השני,זה היה הקול שנשמע בארצנו.
נשים במחנה שמונים:
פנים רבות היו במחנה זה ביניהם מפקדים או טירונים אך במיוחד היו עימנו אז
בנות חן וכדאי לציין אחדות מתוכן.
ראשונה אהובה וחביבה,הייתה רבקה ויינשטיין,לימים אם הנח"ל.רבקה הופיעה
במחנה כאם הבית וכ"שפית"הראשונה במעלה,וזאת לאחר שבאירוע מצער קדחו טבחי
המחנה את תבשילם של מאות חניכים וגרמו להרעלה המונית של כוחותינו המתאמנים לקראת
אתגרי המחר...רבקה ליוותה את אנשי המחנה - הסגל והפקודים מימי השהות הראשונים ועוד
שנים רבות קדימה ולה זכות ראשונים כמי שמילאה מקומן של אימהות שנשארו בעורף,שהרי
רובן היו אימהות של ילדי שמנת מן העיר והכפר בארץ ישראל הקטנה של שנות הארבעים.
רבקה הייתה חברת קיבוץ תל יוסף ,אך גוייסה לשירות בנח"ל שנים
רבות ואף ליוותה החיל הזה בכל עשייתו אולי כמעט עד לפטירתה.
( גייזי: בנחל עוז הסביר מפקד הגוש היוצא למפקד החדש: "אלה ,שיש
להם בעיות הולכים לרבקה וינשטיין שהיא חברה של בן גוריון והוא מסדר מה שהיא
מבקשת.....)
השנייה שרוב חניכי המחנה זוכרים עם
צביטה בלב הייתה שוש החובשת (לימים שוש חפץ),זו שהייתה משאת נפש לנערים בגיל
ההתבגרות אשר חלמו על נערה יפה ומושכת זו כשבת צחוק על פניה ורוך בעיניה,היה זה גם
כאשר היה צורך לחבוש ולהזריק למי שנפגע באימונים ולמי שנתקל בקשיי הזמן שהצריך
שהותם של הנערים במחנה. אין מי שיכול לספור את מסדרי החולים שחניכינו הדון ג'ואנים
לקחו ממפקדיהם כאשר היה זה מבצע קשה ביותר לשכנע את אלה לשחרר את הטירונים הללו
והכל רק כדי להיות לרגע קט בתחום ד' האמות של שוש,זו אהובת ליבם המתייסר,גם אם כל
הגיגם היה דמיון מופלא במוחם הקודח.
אכן היו אלו
דמויות פלא
במחנה הזה היו
לנו מפקדים בתוכם גם מדריכים מתנועות הנוער שלנו וגם היו ביניהם בני הקריה,אך מעל
לכל אספר לכם בנפרד אודות הרס"ר שהפליא צרותינו הוא מוסקו הנודע לימים וקצין
התרבות הראשון שלנו,הלל ברזל מי שהיה לימים פרופסור בתל אביב. ועוד רבים ונכבדים
בברכה, ישראל קסטנברג.