סיפור קצר של דדה ז"ל
הבית ברחוב י"ח
הבית ברחוב י"ח מספר 16 בקרית חיים שבו נולדתי, גדלתי
ובגרתי חקוק בלבי עד עצם היום הזה. חוויות נפלאות לרוב חוויתי בו וגם מעט חוויות
קשות. ביתי נבנה כחלק מקבוצת בתים משותפים
ואכן כשמו כן הוא, בית משותף לכל דייריו.
שתי קומות לבית, המדרגות. מאחר וכל דיירי הבית היו אנשי עמל ויזע כמו מרבית
תושבי קריית חיים לא
ניכרו הבדלים בין הדירות. ראית אחת, ראית את כולן. בכל דירה מטבח ענק ששימש גם כחדר אירוח, שני
חדרי שינה גדולים ומרפסת לאורך הקיר החיצון ששימשה גם כחדר שינה נוסף לעט הצורך.
חצר גדולה הקיפה את הבית, מחולקת שווה בשווה בין הדיירים אך לדידנו ילדי הבית, הייתה משותפת לכולנו. ביתנו גבל בדיונות חול שנמשכו משפת הים ועד כביש חיפה עכו. אחי עובד שהיה מבוגר ממני
בשבע שנים היה גורר אותי בקיץ יחף על החולות הלוהטים לשפת הים מהלך של כשני
קילומטר כדי לחשל אותי כמובן. בחורף היינו חופרים מערות בדיונות ומשחקים משחקי
מלחמה לעיתים מכבים נגד יוונים ולעיתים פלמחניקים נגד בריטים וערבים. משפחתי שכנה
בקומה העליונה . בדירה ממול גרו סבי, סבתי ודודי לייזר השוטר. סבי היה חסיד
חב"ד אדוק מאד אך לא קנאי. בחצרו גידל תרנגולות ואפילו ביום כיפור לא הרשה
לנו להחליפו בהאכלתן. "מה אשמתם שאני יהודי" היה צוחק ביידיש עסיסית.
יהודי חרוץ היה סבי, בגיל שבעים עדיין עבד כסייד עצמאי וחדל רק כאשר נפל יום אחד
מהסולם. אחד עשר בנים ובנות הביא לעולם ובחגי ישראל רעד הרחוב מקולות הצחוק והשירה
שבקעו מביתו. בדירה מתחתיו גרו אברהם ואשתו מרים ממוצא מזרחי שפתחה דלתה וליבה לכל
רעב וצמא. דודה מרים כונתה בפי כל
מכריה. בינקותי כשאימי עבדה מצאת
החמה ועד אחרי השקיעה דאגה מרים לכל מחסורי וחריפות תבשיליה חקוקה בפי עד עצם היום
הזה. ביתה הבכירה ציפורה נישאה לראובן ארצי מורה לספורט ששני אחיו היו אלופי הארץ
בהתאבקות ומידי שבת התאמנו בחצרה ולימדו את ילדי השכונה קפיצות חבל, התעמלות
מזרונים ותרגילי הגנה עצמית. בת יפיפייה הביאה ציפורה לעולם, ניצה שמה, צעירה ממני
בארבע שנים ולזכותה אפשר לזקוף את זקפתי הראשונה. בדירה ממול דודה מרים שכנה
"כבשת הבית השחורה", משפחת אונגרוב הידועה
לשמצה. אבי המשפחה אהרון אונגרוב היה ספן בנעוריו, ויש
האומרים שודד ים. צלקת אלכסונית שיסעה את שפתיו תוצאה של קרב סכינים בעברו, ראשו
עטוף תמיד במצנפת מלחים ועיניו קשות מבט. אשתו שחוחת קומה וכנועה בקושי יצאה מסף
ביתה.בנו הבכור יוסי הלבקן, כונה בפי כל "סוס לבן" והיה ללעג וקלס בפי
כל הסובבים אותו כולל בני משפחתו. ביתו
חנה שמנמונת, צחקנית ובעלת טמפרמנט בלתי נדלה. כבשה את לב דודי יחזקאל. נישואיהם
שברו את לב סבי ועד להולדת בן דודי משה מאן לדבר עם בנו. מנדל, בן הזקונים למשפחת אונגרוב, גדול ממני בשמונה שנים היה בריון מגודל שהפיל חיתו
על כולנו ובמידה רבה של צדק כפי שנוכחתי.בדרך הקשה. בהיותי בן שבע עליתי במדרגות
ביתי כשלפתע חשתי ביד גסה חוסמת את פי, ידו השנייה לוחצת אותי למדרגות ואבר קשה
לוחץ את גבי, "שכב בשקט, אם תספר אחסל אותך" לחש באיום. למזלי יצאה דודה
מרים וקראה "ילדים מספיק לריב על המדרגות" מנדלה נבהל וברח ואני ניצלתי. חודשים רבים נזהרתי לא להימצא לבדי עד שבאחד
הלילות התעוררנו לקול צעקות ויריות מכוון דירת אונגרוב.
למחרת סיפר דודי לייזר שמנדלה ביקש לגנוב כסף מאביו וכשנתפס שלף אקדח וניסה לחסל
את הוריו. מנדלה נעלם לשנים רבות, בילה את חייו בתחילה במוסדות לנוער עבריין, אחר
כך בבתי סוהר שונים והשלוה חזרה למעוני.
באחד מסופי השבוע יצאו הורי לנופש. הזמנתי חלק מחברי לכתה
לישון אצלי, וכמובן שהשתוללנו כל הלילה.
בשעה שתיים לפנות בוקר שמענו חבטות עזות על דלת הכניסה. פתחנו את הדלת, בחוץ עמד אונגרוב
המשוסע בחלוק רחצה, מצנפת המלחים לראשו ופיו שואג עד לב השמיים בשפה לא מובנת.
חברי שלא ממש הכירו את היצור המוזר השיבו בשאגות אימה משלהם. יוסי שלמה ואנוכי
שהכרנו את אונגרוב פרצנו בצחוק רועם שהעצים את צעקותיו
שהגבירו את חרדת חברי ואת צחוקנו וחוזר חלילה.
לשמע ההמולה נזעקה דודה מרים שבדרכי נועם שילחה את אונגרוב
לביתו ואותנו למיטות. עם שוך הסערה, שמרק'ה שקודם היה ראש וראשון לזועקים לבש עוז, עטה לגופו חלוק
רחצה של אימי, קשר מטפחת לראשו, עוות את שפתיו ועבר מאיש לרעהו כשהוא לוחש בקול
מזרה אימה –אונגרוב..אונגרוב..
תפסנו את בטננו והתגלגלנו בצחוק עד עלות השחר.
מכשיר הרדיו הראשון בשכונה שכן במטבחה של מרים. ענק, מסגרת עץ,
כפתורים כגודל כף היד וצפצופים מחרישי אוזניים. בעתות מצוקה או שמחה היינו נאספים בביתה להתעדכן
בחדשות . לעולם לא אשכח את ההצבעה באו"ם על סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
כל דיירי הבית כולל האונגרובים הידועים לשמצה לבשו חג
והאזינו במתח לתוצאות. בסיום ההצבעה, פרץ לרחוב נחשול אדיר של שמחה. המונים נהרו
בשירה וריקודים לכוון רחבת בית העם כשאני נישא על כתפי אבי בהורה סוערת. שעות רבות
נמשכו המחולות. בחצות עבר טנדר שהזמין את קהל החוגגים לרחבת העירייה בחיפה להאזין
לנאום חגיגי של אבא חושי. תוך דקות ספורות
התארגנה שיירה של אוטובוסים ומשאיות , סדרני הפועל כיוונו את קהל החוגגים לרכבים
והשיירה יצאה בשירה לדרכה. בהיותנו מעל גשר רושמיה
בכניסה לחיפה, נורו לעברנו מספר צרורות
מהשכונה הערבית הסמוכה והשיירה נעצרה.
מאחד הטנדרים קפצו מספר נערי פלמ"ח מקלות קפ"פ
בידיהם והסתערו לעבר השכונה בשאגות קרב תוך כדי הנפת המקלות מעל ראשיהם. אומץ ליבם
מילא את ליבנו בגאווה, את לב הפורעים בחיל ורעדה והיריות פסקו. הנערים חזרו
והמשכנו בדרכנו. ברחבת העירייה המבוגרים גמאו בצמא את נאומי אבא חושי ואלמוגי
ואילו אנו הילדים רווינו בהנאה גזוז ודברי מתיקה שחולקו לרגל האירוע חינם אין כסף
בקיוסקים הסמוכים. חזרנו לקריה בעלות השחר.
לאחר מספר שעות של מנוחה שוב התקבצנו בחצרה של מרים . המבוגרים להתעדכן
בחדשות ואנו הילדים לחגוג את החופש שזימנה לנו ההיסטוריה בהתהוותה.
תם להיום אך לא נשלם.